"מהמודל שלנו צמחו מאות מוזיקאים איכותיים שמעצבים ויעצבו גם בעתיד את המוזיקה והתרבות בארץ". פלג ריפין. מנהל הקונסברטוריון
לפני כשני עשורים, כשעפולה עוד כונתה "החור שבקצה הסרגל", יצר המנהל המיתולוגי והנערץ של בית המוזיקה- בצלאל קופרווסר מודל חדשני, יוקרתי ופורץ דרך בחינוך המוזיקלי בארץ, פרויקט "כיתות המוזיקה". עם השנים הפך המודל הזה את עפולה לעיר מובילה בתחום המוזיקה, עם רשימה לא נגמרת של מוזיקאים מצליחים.
את בית המוזיקה העירוני מנהל היום פלג ריפין, בעצמו בוגר המקום: "כיתות המוזיקה זו כבר מסורת בעפולה", הוא אומר, "מהמודל שלנו צמחו מאות מוזיקאים איכותיים שמעצבים ויעצבו גם בעתיד את המוזיקה והתרבות בארץ. בנוסף, גם הבוגרים שלא עוסקים במוזיקה לפרנסתם זוכרים כמה השנים הללו עיצבו אותם".
בימים הקרובים יוצאים בבית המוזיקה ל"מסע חיפושים" נוסף של הדור הבא של כיתות המוזיקה: "בכוונתנו לעבור בכל ביה"ס יסודי על מנת למצוא את הילדים המוכשרים ביותר, בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר ואת אלו שיכולים להגיע הכי רחוק שרק אפשר, בהתחלה אצלנו במוזיקה ולאחר ההצלחה כאן אז בכל מטרה שהם יציבו לעצמם. מכאן אני מזמין את ההורים ליצור עימנו קשר ולשריין מקום לקראת האודישנים לכיתה הכי טובה בעיר".
מנכ"ל רשת שחקים דניאל בן הוסיף: "שמו של בית המוזיקה בעפולה הולך לפניו והוא חצה מזמן את גבולות העיר. לא בכדי צמחו ממנו כל כך הרבה אנשי מקצוע מוכשרים. בכוונתנו להמשיך ולחזק את המגמות ולהעצים את מאות הצעירים, הנגנים והזמרים שמשתתפים בפרויקטים המוזיקליים השונים והבאים בשערי הקונסרבטוריון".
וכמו שריפין ובן מציינים, סיפורי הצלחה מרשימים לא חסרים. תכירו כמה מהם.
עומר גבאי: "המאפייה העפולאית" בתזמורת צה"ל
בן 34 נשוי + 1, מנהל מרכז המוסיקה העירוני של חולון, מתגורר בכפר סבא
"התחלתי ללמוד בקונסרבטוריון בגיל 8. בוגר הקונסרבטוריון העירוני עפולה כיתות ומגמת המוסיקה, בוגר התזמורת הלאומית של ישראל וסולן בתזמורת צה"ל, מוסיקאי פעיל, מנהל קונסרבטוריון עירוני במשך 7 שנים ומדריך מרכז בפיקוח על החינוך המוסיקלי במשרד החינוך.
מגיל 8 עד 18, ניגנתי בחצוצרה ופסנתר, השתתפתי בתזמורת הייצוגית וטסתי להופעות בחו"ל במגמת המוזיקה העירונית.
בשנים האלה קיבלתי ערכי נתינה ומנהיגות, הקשבה לאחר וכמובן למדתי מוסיקה ברמות הגבוהות ביותר, עם מורים ומנצחים שהגיעו מכל רחבי הארץ. בעיקר למדתי המון (ועד היום) מבצלאל קופרווסר, שהקנה לי מעבר לחינוך המוסיקלי חינוך לדרך חיים ומנהיגות. ההשתתפות בתזמורת הייצוגית הייתה מעין תנועת נוער איכותית שמשלבת מקצועיות ופדגוגיה, אלו היו שנים שהמסכים לא שיחקו משחק מרכזי בחיים ורק חיכינו לחזרות עם המנצח האגדי אדי לב ז"ל, זכינו במקום הראשון בפסטיבל כפ"ס לתזמורות נוער, טסנו לחו"ל ל'טור' הופעות ופסטיבלים באירופה ובארה"ב, התזמורת הייתה "הדבר החם" בעפולה.
מעבר לכך הקונסרבטוריון היה עבורי תמיד בית, הוא מסמל מבחינתי את תחילת דרכי כמוזיקאי ואני מאוד גאה לראות את כל הכישרונות שצמחו שם, חלקם הם מוסיקאים בינלאומיים, חלקם פוליטיקאים ורופאים, חלקם מהנדסים וחלקם שחקנים ובימאים מובילים בארץ ובעולם. בתקופתי זכינו באנשי מקצוע מהמעלה הראשונה. אני זוכר שהיו מגיעים מורים רבים מהתזמורות המובילות בישראל ללמד אותנו. זה היה מפתיע מאוד בשנות ה- 2000 המוקדמות שהגעה מהמרכז לעפולה ללא כביש 6 הייתה לא פשוטה, הם אהבו אותנו מאוד ואנחנו התחברנו אליהם והצלחנו לעמוד ביעדים שלהם. אני בקשר עד היום עם חלק מהמורים, אחד מהמורים אפילו עובד אצלי כמורה, סגירת מעגל מרגשת. כיום אני עוסק במוסיקה באופן יום יומי, הן כמוסיקאי פעיל המופיע עם הרכבים ואמנים, הן כאיש חינוך שמנהל קונסרבטוריון עירוני בחולון המכיל מעל ל- 400 תלמידים. החינוך המוסיקלי קרוב לליבי, לא כולם הופכים להיות מוסיקאים בסיום לימודיהם אבל הערכים שהילדים והנוער מקבלים בעת לימודיהם בקונסרבטוריון העירוני והשתייכות לבית ספר מקצועי למוסיקה שהוא גם סופר חברתי, שווים כל רגע ורגע, אל תפספסו את זה.
רגע מיוחד שנצרב בזיכרון שלי?
כשראיתי את תזמורת צה"ל בכיתה ט' מופיעה בהיכל התרבות ביחד עם התזמורת שלנו הבנתי ששם אני רוצה לשרת. זו הייתה מטרת העל שלי. ברגע שהודיעו לי שהתקבלתי זה היה רגע מאושר ומכונן בחיי, בתקופה ההיא שירתנו 10 חיילים מעפולה מתוך 50 נגנים בתזמורת צה"ל, ממש אימפריה עפולאית בתזמורת הראשית של צה"ל. היו קוראים לנו "המאפייה העפולאית".
אמילי זיידל: "נבנה לי אופק איכותי"
בת 34, נשואה + 2, מנהלת קהילה ואירועים בשחקים עפולה
"מוזיקה זורמת בעורקיי מאז ומתמיד. החיבור היה מיידי, (ההוכחה לזה היא שנשארתי במקצוע) למזלי בצעירותי גם השירה שלי הייתה דיי טובה והרווחתי את לימודיי בכיתות מוזיקה, החוויה הכי טובה שלי מתקופת הנערות. החל מכיתה ז' התחלתי את דרכי בכיתות מוזיקה ולאחר מכן המשכתי בתיכון לצעירי עפולה. קיבלתי ערכים של משמעת עצמית, הערכה למוזיקה ישראלית איכותית, הכרות עם סגנונות מוזיקה מגוונים, ידע רב על במה, הפקה והמון המון חוויות שלא הייתי נחשפת אליהם בשום מקום אחר. העברתי את הנערות שלי עם מיטב הנוער העפולאי, נוער שבמקביל היה בתנועות נוער, התנדב במקומות שונים בעיר וזה בנה לי אופק איכותי. החיבור הזה יצר משפחתיות, אכפתיות, והניהול היה בגובה העיניים. זה לגמרי מקום לפרוח בו. הבנו שברגע שאוהבים משהו, ניתן לשלב הכל והיה לנו גם את בצלאל קופרווסר שתמיד ייזכר אצלי כמנהל על שיודע לעשות קסמים ואת יורם צדוק שהיה איש מקצוע מהמעלה הראשונה. תמיד היה צוות שמכיר, שנמצא שם בכל רגע, החל מהמזכירה ועד המנהל. הם היוו קרקע פורייה לכל כישרון וזה סוד ההצלחה. הופענו בכל כך הרבה מקומות, החל מבית הנשיא, ארגונים גדולים, משלחות לארה"ב וכדומה. אלו חוויות לא מובנות מאליהן. אני באופן אישי המשכתי בכיוון מוזיקלי מאחורי הקלעים. הפקתי עשרות פסטיבלים, ימי סטודנט, ארועים עירוניים, הופעות של אמנים, עבדתי באחד מהמשרדים הכי גדולים בארץ לייצוג אמנים, הייתי מנכ"לית אמי- איגוד אמני ישראל- ולאורך כל הדרך שלי אני עוסקת במוזיקה ממקומות שונים. זו ההגשמה שלי".
רגע מיוחד שנצרב בזיכרון שלי?
שני רגעים: המופע "פרי עמלנו", האחרון בכיתה ט' (עם ההבנה שהוא האחרון) והמשלחת עם צעירי עפולה לארה"ב.
נדב חסון: "לא היית חייב להיות הנגן המוכשר ביותר, אבל היית חייב להיות חבר טוב"
בן 34, נשוי+1, עו"ד בהכשרתו וטייס. מנהל בעסק משפחתי, קבוצת חסון המתמחה במסחר ונדל"ן
"החיבור למוסיקה התחיל בגיל צעיר, עוד בביה"ס היסודי. בתחילה כחוג בסיסי, ואט אט עם השנים הפך להתמקצעות והגיע לשיא בכיתות המוסיקה שכללו חזרות בתזמורות והופעות בארץ ובעולם. התחלתי ללמוד בקונסרבטוריון עד כיתה ט'. בתחילה על סקסופון ולאחר שנתיים על תופים. נחשפתי למוסיקה, ללמידה על כלי נגינה, לקריאת תווים, להסתנכרנות עם כלי נגינה אחרים בתזמורת, לדעת לשמוע ולהבין מוסיקה ברמה מקצועית. בהשתייכות למסגרת כמו הקונסרבטוריון מקבלים הרבה מאוד כלים חדשים לחיים. ברמה החברתית יוצרים קשרים ונפגשים עם חברים שלא בהכרח מהכיתה או מבית הספר שלך, ומאזורים אחרים בעיר, ולפעמים גם לא מהעיר שלך. זו חוויה שונה ומיוחדת. בנוסף, מגוון הכלים הערכים שאתה מקבל ולומד הוא עצום, החל מיכולת למידה עצמית של דברים חדשים, לדעת להסתדר במסגרות מגוונות עם ילדים חדשים ומגוונים שלא הכרת, משמעת עצמית של עמידה בזמנים(לשיעורים ולחזרות) ודבקות במטרה. הקונסרבטוריון היווה עבורי מעין כור היתוך של הילדים בעיר, מקום בו נפגשים מנעד רחב של ילדים מכל השכבות, הגילאים, הצבעים והמינים, כאלה שלא יכלו להכיר ולהיפגש באף מסגרת אחרת. בתקופה הזו נדרשנו לוויתורים לא פשוטים עבור צעירים בגיל העשרה, לטובת השקעה והצלחה במשימה: להיות הטוב ביותר במה שאתה עושה. לצידנו היו אנשי המקצוע הכי טובים שיש, לראייה, חלקם הגדול עדין כאן וממשיך ללמד דורות שלמים של ילדים. ברשימה הזו אפשר למנות את המורה האגדי לתופים לאוניד ריינברג, שלימד אותי בעת ההיא ועדיין מטפח מוזיקאים צעירים עד היום בבית המוזיקה. בהקשר הזה חייב לציין גם את בצלאל קופרווסר אשר ניצח על כל המערכת ביד רמה.
אנשי המקצוע בקונסרבטוריון, המורים ויתר חברי הצוות תמיד ידעו ללמד ולהקנות ראשית כל ערכים, הרבה לפני כל דבר אחר. זה מה שהפך את המקום הזה לכל כך מיוחד, לא היית חייב להיות הנגן הטוב ביותר או המוכשר ביותר, אבל היית חייב להיות בן אדם, חבר טוב, עם משמעת, ושאיפה למצוינות. בכל אירוע שייצגנו את העיר תחושת הגאווה מילאה אותנו. זו הייתה תחושה מספקת וגאוות יחידה, אשר מחברת אותך עוד יותר לעיר שאתה חי בה. היום, המוסיקה נותרה עבורי בגדר תחביב והיא הותירה בי המון זיכרונות טובים".
רגע מיוחד שנצרב בזיכרון שלי?
מופע "פרי עמלנו", קונצרט עוצמתי שריכז לאירוע אחד את כל מה שלמדנו ועמלנו במהלך השנה. הצגנו אותו להורים ולקהל הרחב שבא לראות. זה היה מרגש בכל קנה מידה.
אלמוג שלמה: "תראו לי היום תלמיד בכיתה ו' שהיה בקונצרט בפילהרמונית"
בת 32, נשואה ואמא לשני בנים, מחנכת בביה"ס יהלום בעפולה
"כבר בכיתה ה', אמא שלי ביררה באופן עצמאי על לימודי נגינה בבית המוסיקה שבעת ההיא היה ממוקם ברחוב הגן. בימים שחיפוש ב"גוגל" לא היה אופציה, אמי קראה באנציקלופדיות בספרייה והבינה את התרומה הגדולה בעולם המוסיקה. במקום לשלוח אותי לעוד חוג ריקוד, קיבלתי מההורים שלי את הטוב ביותר, ממיטב כספם, עליו עמלו בקושי רב. אני כל כך מוקירה להם על כך היום. אני זוכרת את השיעור הראשון בקלרינט בחדרון קטן. למדתי שפה חדשה. כבר בסוף השנה הראשונה ניכר שינוי משמעותי בתחום הלימודי שלי וסיימתי בכיתה ו' עם ממוצע ציונים גבוה ומאה במתמטיקה. משם הכול היסטוריה. השתלבתי בכיתה ז' בכיתת מוסיקה עם ניסיון ומוטיבציה, אני זוכרת את התשוקה שהייתה לתלמידים להתקבל לכיתה הזו. לצד הנגינה בקלרינט הצטרפתי גם למסלול השירה ושילבתי את השניים באופן טבעי. המוסיקה הייתה חלק מחיי, ועשתה לי סדר בראש. התחום המתמטי התחדד באופן פנטסטי. רק מי שהיה בכיתת מוסיקה מבין אילו חוויות משמעותיות עברתי כנערה מתבגרת המעצבת את אישיותה וחייה. תראו לי היום תלמיד בכיתה ו' שהיה בקונצרט בפילהרמונית. אל תתאמצו, אין. אולי לעמוד על במה לנגן, לרקוד ולשיר נראה כיום בימי הטיקטוק דבר טריוויאלי, אבל הוא דורש מילד בן 12-13 כל כך הרבה. ההקשבה לעצמך וגם לאחרים בתוך תזמורת, למצוא את האיזון, להגיע להרמוניה, פיתח בי כישורים רגשיים רבים כמו סבלנות, שליטה, איפוק, קבלה, ביטחון עצמי והרשימה עוד ארוכה. אני זוכרת, שלראש העיר דאז (וגם כיום), אבי אלקבץ נושא המוסיקה היה כל כך חשוב. הוא השקיע רבות בכיתות המוסיקה וקידם אותן. ככל הנראה הוא למד והכיר את התועלת כמעט כמו אמא שלי. חלק מזה בא לידי ביטוי בהקמת קונסרבטוריון חדש. הספקתי להנות ללמוד בו ועל כך אני שמחה. זה נכס. לא אשכח את המורה בוריס ואת המנצח דימה עם כל כך הרבה סבלנות והכלה. כמורה היום אני מסתכלת עליהם בהערצה. כמובן שאי אפשר לשכוח גם את בצלאל האגדי. עכשיו שאני חושבת על זה, זו הייתה חתיכת חוויה. אני מאחלת לכל ילד לקבל חלק מעצב כזה במסלול חייו. אני, ללא ספק, יצירה של תווים. מפתח הסול הם הוריי ועליה ניצחו מוריי".
רגע מיוחד שנצרב בזיכרון שלי?
"תמיד אזכור את מופע "פרי עמלנו". הלמידה, ההכנות, הסמינר בפקיעין, ימי שישי באשכול פייס. כתושבת העיר חשתי בהחלט גאווה גדולה לייצג את העיר בצעדת גבעת המורה, בטקסי זיכרון ועצמאות, ובתחרויות ארציות".