הוא לא מחכה לממשלה, לא למוסדות ולא לגופים ציבוריים שיתחילו בשיקום חורבות כפר עזה. הוא פשוט קם בבוקר, נעל נעלי עבודה, לקח כלי עבודה, אירגן כמה חברים וירד עימם לכפר עזה לנקות את גינות החברים, לטפל בנוי הציבורי ובכל מה שזקוק ליד חומלת. במידת הצורך יעזרו גם במפעל 'כפרית' ובגד"ש. זהו ניצן סלע מבית השיטה (מג"ד בשריון במיל') שכפר עזה חרוטה על לוח לבו מאז 'צוק איתן'. מאז אותו מבצע, שהרחיק אותם מבתיהם, הוא ועידו פרבר, יזמו מדי שנה בשנה ערבי שירה משותפים שהפכו למסורת יפה, אלא שהפעם הם לא באים לשיר אלא לעבוד בפרויקט חדש הנקרא 'החיטה צומחת שוב'. במסגרתו צוותים של כעשרה חברים יורדים מדי שבוע לקיבוץ, עובדים שש שעות בחצר הקיבוץ ובשעות הפנאי מטיילים באזור, שומעים הרצאה, נפגשים עם החיילים במקום ועם החברים הבודדים שנשארו בקיבוץ.
• הרשימות מתמלאות במהירות
סלע מדבר על קיום נוכחות קבועה של חברי בית השיטה בכפר עזה לאורך תקופה של כמה חודשים רצופים, במטרה לייצר יציבות, להדליק את האורות בישוב, להחיות את המקום ולהכניס בו חיים. קבוצות העבודה מעורבות נשים וגברים, כשבכל קבוצה ממונה אחראי לוגיסטיקה ומבשל/ת. הם ישנים בגן ילדים שהותאם וסודר לצרכי לינת בוגרים. הביאו מיטות ומזרונים ארוכים, שמיכות, וילונות, 'פז גז' תרמה לצורכי חימום, ישנים שניים בחדר. המזון נקנה בשדרות ואת הארוחות הם מבשלים בעצמם. ניצן הוא גם סדרן העבודה ומשבץ את הקבוצות דרך אפליקציית הוואטס-אפ והרשימות מתמלאות במהירות. (בימים אלה הצטרפה לעזרתו בתו אורי סלע). הוא מקפיד לשמור על קשר עם חברי כפר עזה הנמצאים בשפיים, ולקבל מכל חבר אישור על טיפול בגינתו.
הברית בין שני הקיבוצים הולכת ומתחזקת. ולראיה שני מכתבים שנשלחו אליו: "היום הייתי בכפר עזה וכל כך שמחתי לגלות את ברברה (מנהלת הנוי של הקיבוץ) והמתנדבים עובדים בגינה שלי, קוצצים את השיחים ומסדרים את הכניסה לבית. אני אסירת תודה ומאוד מעריכה אותם". ועוד: "אלה אנשים מדהימים. תמסרי להם תודה מכל הלב ואת אהבתי".
• מה מניע אותך לעשות צעדים כל כך לא שגרתיים?
ניצן: "כבר 20 שנה אני חווה אישית את המבנה הלאומי הלא צודק, כאשר יש ישובים שמשתתפים בהגנה על המדינה ונתונים להפגזות כל העת, ואילו העורף חי את חייו בשלווה, זהו ניגוד משווע שהפריע לי תמיד, ועל כן חיפשתי דרכים לסייע. כשהייתי צעיר חתמתי קבע לתקופה ממושכת, עכשיו זה בא לידי ביטוי בצורה אחרת. במבצע 'צוק איתן' הייתי בין תפקידים ציבוריים ומכאן – פנוי ליוזמות. בזמן הזה התחלתי יחד עם עידו פרבר לרקום את הקשר הראשוני של ערבי שירה והווי עם הקיבוץ, קשר שהלך והתפתח משנה לשנה. למחרת 'צוק איתן' הכנו להם ארוחת ערב על האש עם 200 איש מבית השיטה ו-500 מכפר עזה. לילי איתמרי ז"ל הייתה הרוח החיה בערבים אלה, ויחד עם אפרת שלם מבית השיטה בנינו תכנית תרבותית עם הדלקת נרות, ברכות, הופעות ושירה עד השעות הקטנות של הלילה".
אחרי הערב הראשון סיפרה לילי: "המתח שהיה כלוא בפנים פרץ החוצה בשיכרון חושים. היו אלה רגעים של התעלות. שמחה כזו לא ראיתי בחיי. אחרי הרבה זמן של קורונה ומלחמה, אנחנו שוב יחד שמחים ומתרגשים. הצעירים נהנו מהריקודים והמבוגרים – מהארוחה ומהישיבה בצוותא ליד שולחנות עמוסי כל טוב. היה פשוט נפלא".
לילי ובעלה רם נרצחו בשביעי לאוקטובר, ולזכרם ולזכר הנרצחים התקיים ערב שירה, יחד עם עמותת 'שתלתם ניגונים' של מועדון העמק (עמק הירדן), וחברים נוספים הקשורים למועדון, והפעם בשפיים באווירה קצת אחרת. (לילי הייתה מעורבת גם בערבי השירה של 'מועדון העמק'.)
• למה בחרת דווקא את כפר עזה?
ניצן: "ערב אחד בזמן 'צוק איתן' צפיתי בטלוויזיה שהקרינה תמונות מיישובי העוטף. זיהיתי שדווקא כפר עזה זקוק לעזרה, למרות היותו קיבוץ חזק כלכלית וחברתית. הם היו במשבר, לא הייתה שם מנהיגות מובילה, הלב שלי היה עימם. חשתי שהם זקוקים לעזרה. ביום שאחרי 'צוק איתן' הם חזרו ממקומות הפינוי בהם שהו, ואנחנו קיבלנו אותם בארוחת ליל שבת מפנקת, מוסיקה ושירה. בעיניים משתאות התקבצו לאט לאט ובאו לדשא המרכזי, הניחו את הילקוטים בצד והצטרפו נרגשים לארוחה החגיגית ולשירה. ומאז, סוף 2014, אנחנו יורדים אליהם כל שנה ומשמחים את ליבם".
• איך אתה מרגיש היום, חצי שנה אחרי שביעי באוקטובר?
ניצן: "אני נמצא רוב הזמן באבל פנימי עמוק. נסעתי לעשר לוויות, הרגשתי צורך פנימי להיות לצד החברים שאת חלקם אפילו לא הכרתי. יום אחרי השבת השחורה רציתי לרדת לקיבוץ, אך הצבא אסר עלי. הגעתי רק עכשיו, וכשראיתי את החורבות הרגשתי מושפל, זה היה מראה מעליב ברמה האישית והלאומית. הרגשתי שצריך לעשות משהו משמעותי, לבנות מחדש חיי שגרה לקראת פריחה חדשה. בעיני רוחי ראיתי שקדיה שעל ענפיה מתחיל לבלוב ירוק רענן. בעיניי סמל השקדייה המלבלבת היא סמלה של כפר עזה החדשה. אני מאמין שלא ירחק היום וכפר עזה תשוב ללבלב."
• "יש כאן הרבה עבודה"
את עידו פרבר פגשתי בבית השיטה לאחר שסיים שבוע עבודה בכפר עזה. הוא וניצן היו חיל החלוץ שירד שבוע קודם להכין את המקום. "המראות שראיתי יום יום טלטלו אותי מאוד", הוא מספר. אני מרגיש שאני עושה משהו מאוד משמעותי. העבודה בנוי קשה פיזית, הלכנו לישון בתשע. בזמן הפנוי עשינו טיולים באזור, נפגשנו עם בעלי תפקידים מיישובי הסביבה. נכון להיום רשומים על הנייר כבר חמישה מחזורים שאמורים לרדת לכפר עזה, ואנו מצפים שהמספר ילך ויגדל, יש כאן הרבה עבודה. אני קורא לציבור להצטרף אלינו ולתרום את המעט שניתן לעשות בשלב הזה."
ניצן מתכנן להעתיק את מגוריו לכפר עזה לתקופה ארוכה. אשתו דליה ובנותיהם בבית השיטה מחזקות את ידיו, ויודעות שאת הדחף הזה אי אפשר לעצור. הוא יעשה הכול כדי לקיים שגרת חיים, במקום בו פסקו החיים מלכת. יחד עם החיטה שתצמח שוב, תלבלב גם השקדייה בפריחה לבנה, וחזונו של ניצן יתגשם.
