שולחן הפסח של משפחת גרזי בקיבוץ בית השיטה היה ערוך ומוכן על פי כל כללי הטקס של העדה החרדית חב"ד. ניצן, אב הסדר, חוזר בתשובה, דאג שהכול יתנהל כמו שכתוב בספרים.
משפחת גרזי הגיעה לקיבוץ שבגלבוע לפני שמונה שנים. משפחה חרדית בלבוש שחורים, עם שלושת ילדיהם הקטנים, שבהמשך התווספו אליהם עוד שלושה. אני יושבת מול האם אביגיל. הפאה שלראשה חלקה ועיניה מאירות. היא נראית לי כמו פֵיה טובה מהאגדות, מדברת במתיקות, כמעט לוחשת, ובזרועותיה בתה התינוקת יונקת במרץ. שני אחיה הפעוטים נכנסים בסערה לשיחה, והפֵיה שלי מרגיעה אותם במילות קסם שרק היא יודעת לומר, והם מיד נרגעים.
בעלה ניצן, בן בית השיטה, חזר בתשובה במלחמת לבנון השנייה, בה שירת כקצין ביחידת שדה מודיעין במוצב הר דוב. במהלך השירות, שהתארך לחמש שנים, חיפש משמעות לחייו. היה לו מפקד דתי שלימד אותו 'פרקי אבות', וזה תפס אותו. כשחזר לקיבוץ ישב עם החבר'ה בפאב, שתה, והעביר את הזמן. החיים נראו לו סתמיים, חסרי טעם, והוא מחליט להצטרף לישיבת חב"ד ברמת אביב.
"מבחינתי ליל הסדר הוא לילה של חינוך. ההגדה בנויה באופן המעורר המון שאלות מהותיות על החיים. הרעיון לאפשר לכולנו לשאול ולהסתקרן, כדי לפתוח את הלב ליציאת מצרים פנימית, שחג הפסח מזמין אותנו כל שנה מחדש"
מאז שהתקבלו לאגודה הקהילתית הם פעילים בחיי בית הכנסת המקומי, והוא נושא דרשה מלומדת מדי ליל שבת. זוג אינטליגנטי, נעים הליכות, שבימים אלה בונה את בית חלומותיו בהרחבה. הם עומדים על כך שכל הפועלים יהיו יהודים.
למה בחרתם לגור דווקא בקיבוץ?
אביגיל (39, מחייכת): "בקיבוץ היו קצת הסתייגויות, ואני יכולה להבין זאת, התקשורת יודעת להפריד ולנגח. אחת הטעויות שנצרבו בציבור היא שהיהדות שייכת לדתיים. יהדות זה אור שהשם נתן לכו-ל-ם. גדלתי בבית פתוח אליו הגיעו אנשים מכל המינים והסוגים, חסידים, חילוניים, היה מקום לכולם. בשנה הראשונה אנשים שפגשו אותי על המדרכה שאלו 'למה באת לפה?' הביטו על הלבוש שלנו בהסתייגות. לפעמים הייתי נתקלת אפילו במבטים חמורי סבר ונושאת בלב תפילה שייפלו החומות. ואז גיליתי שבכל אחד מתחבאת נשמה גדולה עם חיוך פנימי והרבה אהבה. הזכות שלי היא להחזיר טוב למי שנתן לניצן שלי כל כך הרבה. היום יש לי הרבה משותף עם החברים, הרבה אהבה וחיבור. אני מלמדת בשלושה חוגים בקיבוץ ובאזור. כל שיעור אני מסיימת בניגון חסידי שאני שרה. יש לי תלמידות נאמנות שלא מפסידות אף שיעור".
איך הכרתם זה את זו?
אביגל: "כשהגעתי לפרקי, זכיתי להכירו, בעזרת שידוך של אחי הגדול, שלימד בישיבה של הרב גינזבורג ברמת אביב. בעיניי ניצן הוא איש עתיק מלא חוכמה, שעל שפתיו מתנגן השיר 'ראשונים תמיד אנחנו!'. נפגשנו שמונה פגישות עד שהחלטנו להתחתן. ראינו שיש לנו חלומות משותפים. בדקנו את משיכת הלב וראינו כי טוב. החתונה התקיימה על הדשא המרכזי בבית השיטה".
• "ניצן זוקף את החזרה בתשובה לזכות הקיבוץ, לזכות ערכי המוסר שקיבל כאן"
אחרי החתונה עבר הזוג לגור בצפת לחמש שנים. ניצן עבד בשמורות הטבע של הר מירון ולמד בכולל הסמכה לרבנות. בשלב מסוים הגיעו לפרשת דרכים: רצו להקים ישיבה המשלבת עבודה חקלאית ולימוד תורה, ניסו בראש פינה ובאיתמר, אך הלב של אביגיל אמר לחזור הביתה, לבית השיטה. "בשיחות שלנו", אומרת אביגיל, "ניצן זוקף את החזרה בתשובה לזכות הקיבוץ, לזכות ערכי המוסר שקיבל כאן. היום הוא מנהל את ענף המדגה ויש לו חברת סטרטאפ לדיג מתקדם. הוא עובד קשה ומשקיע בלימוד כל רגע פנוי. עם השנים אני מתאהבת בו יותר ויותר…".
שניהם באים ממשפחות משכילות וידועות. ניצן הוא נכדם של זאב ושורי מיינרט, שהייתה פעילה במשך שנים רבות בתנועה ובקיבוץ. אביגיל נולדה ברובע היהודי בירושלים, בת שישית בין תשעה אחים ואחיות. אביה שחזר בתשובה עלה מארה"ב, והתמקם בירושלים. הוא נולד בסן פרנסיסקו, למד מתמטיקה באוניברסיטת קולומביה, ניגן על גיטרה והופיע בלהקה עם הרב קרליבך. למימון לימודיו עבד כנער שליחויות. יום אחד הגיע עם חבילה לבית הרבי מלובביץ', הרבנית שזיהתה ניצוץ יהודי בפניו הזמינה אותו לחוש את אווירת בית המדרש. משהו אצלו בלב התעורר, והוא החל להתעניין ולהעמיק ביהדות. אחר כך הגיע לארץ במסגרת חילופי סטודנטים, ועשה עלייה בעקבות אחיו התאום שגר כבר בארץ.
כשהרב קרליבך היה בארץ, הוא הזמין את אמה לשיעור מוסיקלי, ושם נפגשו מבטיהם. אביה הציע לה לעבוד עם הרב עדין שטיינזלץ, שכתב את הפירוש לגמרא. האב תרגם אותו אנגלית וגם ערך ותרגם סדרה של פירוש לתנ"ך הנקראת 'דעת מקרא'. שני פרויקטים גדולים שארכו לא מעט שנים. האם עזרה לרב בהקלדה ותמלול של הספרים. כשהרב ראה את שני הצעירים הללו, הוא חשב על שידוך, והציע להם להינשא. לאחר נישואיהם עברו לרובע בירושלים.
"האם את זוכרת", שואלת אביגיל, "שבשנת 2018 דווח על סלע גדול שהשתחרר פתאום מהכותל והתדרדר למטה? הסלע הזה חלף כמה סנטימטרים ליד אימי, שעמדה שם והתפללה. זה מה שנקרא – השגחה עליונה. עד היום אימא משכימה עם ציוץ הציפורים, מתפללת בכותל ומסיימת את תפילתה בדיוק באותו מקום בו קרה לה הנס".
איך זה לגור ברובע?
אביגיל: "אהבתי ללכת בסמטאות הרובע הצרות ולחוש את אברהם אבינו ודוד המלך מלווים אותי בכל פסיעה. זו הרגשה מופלאה. הבית שלנו היה חם ועוטף, גרנו 9 נפשות בשני חדרים, והייתה בינינו חברות אמיתית. זוכרת המון שמחה ואהבה אחד לשני. סעודות השבת היו מתובלות בדברי תורה וכל שאלה שלנו הייתה עולה על שולחן הדיונים. זו זכות גדולה לגדול בעיר העתיקה, היא כמו נחצבה בתוך אבני לבי. הוריי המופלאים שחזרו בתשובה סללו יחד שביל משותף, והיה חשוב להם לחנך אותנו לחיות לא על אוטומט, אלא לעצור, לחשוב, לשאול. אימא דיברה תמיד בקול שקט, קול של מלאכים, וזה כנראה עבר אלינו….".
• "יש בקיבוץ הרבה נשמה יהודית"
יום אחד בשנת 2001 צלצל הטלפון ובשורת איוב נפלה על המשפחה: האח הבכור נריה יהודה בן 29 נמצא מוטל על רצפת ביתו ללא רוח חיים. הוא היה אדם בריא, וההפתעה הייתה גדולה. אשתו קראה לאמבולנס, אך היה מאוחר. המכה הייתה כבדה מנשוא. הוא רצה ללמוד רפואה, ומשלא התקבל בארץ, נסע ללמוד בליטא. כאשר שמע על מבצע 'חומת מגן' חזר מיד לארץ, והתגייס ליחידתו בצנחנים כחובש קרבי וטיפל בחבריו הפצועים. "הייתי אז בכיתה ט'", ממשיכה אביגיל. "הוא היה האח המוצלח, המודל שלנו. העצב והכאב היו כה גדולים, ולא הצלחתי להשתחרר מהם. ברגעים של מבט פנימה, החלטתי להמיר את הכאב בנתינה. התנדבתי למד"א והדרכתי בבני עקיבא".
"היום יש לי הרבה משותף עם החברים, הרבה אהבה וחיבור. אני מלמדת בשלושה חוגים בקיבוץ ובאזור. כל שיעור אני מסיימת בניגון חסידי שאני שרה. יש לי תלמידות נאמנות שלא מפסידות אף שיעור"
אחרי שאביגיל סיימה את לימודיה בבית ספר לבנות יצאה לגוש קטיף. בדיוק אז החל מבצע ההתנתקות. היא הגיעה לגוש כדי לסייע לאם שחלתה בסרטן, ולטפל בצורכי הבית. לאחר החלמת האם, התנדבה בבתי מלון בהם שהו המפונים והפעילה את הילדים. כשפרק בתי המלון הסתיים החלה לעבוד כמדריכה במנהרות הכותל, במקביל עברה קורס אחיות מעשיות של שנתיים וחצי בבית חולים 'שערי צדק', ואז נפגשה עם ניצן, כפי שהוצע ע"י אחיה.
• "אנשים צריכים להשתנות וללכת בכיוון של יותר אלטרואיזם"
היום לראות את ניצן גרזי שועט על הג'יפ שלו עם זקנו הג'ינג'י הארוך מתבדר ברוח, בלבושו השחור, זה כמו לראות סרט הוליוודי. הוא מסביר לי שהחזרה בתשובה לא נבעה מאיזו טראומה מלחמתית, "זה התחיל עוד בילדות, הוא ממשיך. כילד, האמנתי באלוקים. הוריי חינכו אותי לאהוב את עם ישראל ומסורת ישראל. עשינו קידוש כל שבת, אלה היו היסודות. בנוסף, יש בקיבוץ הרבה נשמה יהודית, הרבה פעילויות יהודיות בחוגים ובהתכנסויות חג. בעיניי, גם מי שמגדיר עצמו 'חילוני', הוא אדם מאמין. אין יהודי שלא מרגיש בנשמתו שיש למעלה כוח נסתר, שהוא מעל הטבע הגלוי. לכל יהודי יש קשר כזה או אחר לקדוש ברוך הוא. "אנשים צריכים להשתנות וללכת בכיוון של יותר אלטרואיזם, ולא לחשוב רק על עצמך. אני התחברתי מאוד לאור החסידות וברצון שלה לגלות את אחדות השם בעולם".
הדרשות של ניצן בבית הכנסת הן חכמות ומעידות על ידע בהיקף לא רגיל. והוא עושה זאת בהומור ובאמונה גדולה. בקרוב יקבל הסמכה לרב.
משפחת גרזי חיה את חייה הדתיים בצניעות בלי לתבוע שום דבר מהקיבוץ. הם היו רוצים שיהיה בו חוט עירוב סביב הקיבוץ, שיאפשר לאביגיל לצאת בשבת משטח ביתה, אך השלימו עם ההחלטה שלא. "אנחנו לא רוצים לכפות את עצמנו על אף אחד", אומרת הפיה שלי במתיקות מלטפת, ולא להיאבק על מנהגים כאלה ואחרים. השאיפה שלי למצוא את האור המחבר בין כל אחד, ואני מרגישה שזה קורה."
ילדיהם לומדים במוסדות הלימוד של חב"ד בבית שאן ובטבריה. שמותיהם: יוסף-יצחק (12), עטרת-גאולה (10), יהודה-שלום (8), מנחם-מנדל (5), אברהם (3), רחל בת שנה. הם נראים לי תמיד שמחים ועליזים, וכשאימא אביגיל הולכת על השביל הם כמו מדלגים אחריה כאפרוחים במין עליזות נחמדה וחכמה.
מה חשוב לך בליל הסדר?
אביגיל: "מבחינתי ליל הסדר הוא לילה של חינוך. ההגדה בנויה באופן המעורר המון שאלות מהותיות על החיים. הרעיון לאפשר לכולנו לשאול ולהסתקרן, כדי לפתוח את הלב ליציאת מצרים פנימית, שחג הפסח מזמין אותנו כל שנה מחדש. הנקיות והטהרה מאפשרים לנו לפסוח מעל כל המיצרים, ולראות עין בעין את הניסים שבחיים".
חג שמח.