מצמרר: רז סורקה יחד עם אביה, זמן קצר לאחר התופת בדרום. באדיבות המצולמים
הסיפורים שנחשפים בשבועות האחרונים מהטבח בדרום ב-7 באוקטובר, והעדויות המזעזעות מחזירים את ישראל לימים אפלים וכואבים. הכמות הבלתי נתפסת של חיילים, צעירים ואזרחים שנרצחו ונפצעו – מגיעה כמעט לכל בית בישראל, דרך בני משפחה, חברים, מכרים, שירות צבאי או שכנים. לצד אלו מתפרסמים גם סיפורי גבורה הירואיים ופוסטים ברשתות החברתיות שבהם מתוארים אירועי הישרדות מרגשים, כאלה שמצליחים לייצר זיק רגעי של אופטימיות – במציאות המזוויעה אותה אנו חווים מאז אותה מתקפה ברברית.
אלו גם התחושות שמרגישים בימים אלה תומר שלי, רז סורקה וחן מיה מהיישוב הקהילתי גן נר בגלבוע, צעירים תוססים שרצו לחגוג את החיים ולא דמיינו בחלומות הכי גרועים שלהם – שייקלעו למתקפה האכזרית שהתרחשה במהלך "מסיבת הטבח", בפסטיבל נובה, בעוטף עזה.
• "רקדנו, הכל נראה שמח כמו תמיד"
בערב שמחת תורה, יצאו רז וחן עם חברות וחברים נוספים מאזור הצפון למסיבה: "לא ידענו איפה המסיבה תתקיים, רק בסמוך לזמן שהיא מתחילה מקבלים מיקום", שחזרה רז, "הוריי שומרים שבת לכן לא עדכנתי אותם, וגם כשהבנתי שהמסיבה סמוך לעוטף לא ניקר בי איזה חשש או נדלקה נורה. קרוב ל-2 לפנות בוקר הגענו ליעד ולאחר שהתמקמנו התחלנו לחגוג, רקדנו, הכל נראה שמח כמו תמיד".
"מצד אחד אני מודה על זה ששרדנו את התופת הזו, אבל מצד שני איבדנו חברות וחברים רבים, כאלו שהיו משמעותיים לנו. זה מרגיש לפעמים כמו רכבת הרים, סוג של מטוטלת במנעד רחב של רגשות…לא הסתכלנו אחורה, הרגשנו שאנחנו בתוך סרט ויצר ההישרדות הניע אותנו. שמענו כל הזמן קולות ירי לא פוסקים וצעקות 'אללה או אכבר"
בסביבות השעה שש וחצי בבוקר החלו להישמע קולות של ירי טילים מכיוון עזה. החוגגים, כך מספרות רז וחן, לא ייחסו לכך תחילה חשיבות יתרה, "היינו באווירה של מסיבה, ופשוט חשבנו שההפקה השקיעה יותר מתמיד וירתה זיקוקים לשמיים. בשלב הזה עדיין לא חששנו, אבל אחרי זמן קצר ההפקה הודיעה על סגירת המסיבה. גם ה'בומים' והנפילות נשמעו קרובים יותר ויותר. עוד התלבטנו אם לקחת איתנו את המחצלת. חשבנו לעצור באיזו פינה עד שהמטח יסתיים, אבל הבנו שאנחנו צריכות להתפנות מהאזור. מיד התחיל להיווצר פקק ובחורה ביקשה להצטרף אלינו אבל חששנו ואמרנו לה שאנחנו לא רוצות לקבל דו"ח משוטר – מכיוון שברכב היו חמישה נוסעים. בדיעבד זה סימבולי שהיינו מוטרדות מזה".
בשלב הזה החשש התגבר לאחר שהגיעו ידיעות ראשונות על חדירת מחבלי חמאס וחבר של רז וחן הכווין אותם לפנות שמאלה צפונה מהאזור בו שהו ולא ימינה ליישובי העוטף: "התחלנו לראות רכבים מחוררים, והלחץ והפניקה תפסו מקום גדול יותר. הבנו שהאירוע פה אחר ויש מחבלים. התחילה נהירה של אנשים שעזבו את הרכבים. גם אנחנו השארנו את הרכב מונע והתחלנו במנוסה לשדה סמוך ופתוח כשיש ירי מאסיבי וכדורים שרקו לנו מתחת לרגליים ומעל הראש. רוב הציבור נחשף לסרטון של המנוסה ברשתות ובאמצעי התקשורת וזה מה שחווינו".
• "אנשים נפלו, ואני כבר לא ידעתי אם זה מירי או מנפילות תוך כדי הריצה"
בשלב הזה עדכנה רז את אחיה חי, רס״ן בצה"ל, שהיה שותף עמה לרגעי האימה ובמקביל שיתפה את הוריה, ואף כתבה להם שהיא אוהבת אותם. "אמרתי לחי, אמאל'ה, יורים עלינו", סיפרה רז, "הוא ביקש ממני להמשיך לרוץ. לא הסתכלנו אחורה, הרגשנו שאנחנו בתוך סרט ויצר ההישרדות הניע אותנו. שמענו כל הזמן קולות ירי לא פוסקים וצעקות 'אללה או אכבר'. אנשים נפלו, ואני כבר לא ידעתי אם זה מירי או מנפילות תוך כדי הריצה. צריך לזכור שאנשים שתו אלכוהול והיו ב'וייב' של מסיבת טבע. אף אחד לא הכין אותם לקרב על החיים שלהם".
חוסר הודאות נכח בכל הרגעים הקשים בחייהן של השתיים. באיזשהו שלב הן הבחינו ברכב בשדה והחליטו להיכנס אליו יחד עם עוד רבים, "היינו 13 אנשים ברכב פרטי, כולם חוששים וחרדים, כשבחוץ אנשים החזיקו את דפנות ההרכב ונגררו, יש כאלה שגם עלו על הגג. פחדנו כל הזמן מהתחזויות של מחבלים לאנשי כוחות הביטחון שלנו. לא ידענו ממש לאן לברוח ולפתע נתקלנו בדמות במדים. גם פה חששנו שמדובר במחבל, אבל לקחנו סוג של הימור והתברר שמדובר בסא"ל בצה"ל שהכווין אותנו לאן לנסוע, לעבר כיוון כביש 6. ברגעים הללו כול מי שהיה ברכב כבר בכה והיה בפניקה מוחלטת, היינו צריכות להרגיע אימהות שצרחו. בדרך ראינו עוד ועוד רכבים מחוררים מירי וגם אדם שכוב ירוי ברכב ביטחון. בתחילה חשבנו שזה איש ביטחון, אבל בהמשך הבנו שזה מחבל שחוסל".
• "לא פתחו לנו את הדלת"
בזמן שרז וחן חיפשו עם יתר נוסעי הרכב את דרכם, והירי והאזעקות לא נפסקו, הם נתקלו ברכב סוואנה וגם המפגש הזה עורר בהם חשש רב, "לא ידענו מה לעשות בתחילה וחששנו שיירו עלינו כי היינו המון ברכב ועוררנו חשד טבעי. החלטנו שאחת מאיתנו תצא בכדי לא נהווה איום עבורם, והתברר שאלו כוחות שלנו. הם מצידם גם הבינו שנמלטנו מהמסיבה וביקשנו מהם שלא יירו עלינו".
"הייתה פה הפקרות נוראית של הצבא וכוחות הביטחון, שאננות שאין כדוגמתה ואי אפשר לתאר במילים את מה שעברנו בכדי לספר את זה. יותר קשה שזה קורה בארץ שלנו. שעות על גבי שעות שלא עזרו לנו, שהשאירו אותנו לבד"
בשלב הזה שתי הצעירות מגן נר חשבו שסרט האימה הסתיים, אבל המציאות הוכיחה אחרת: "הגענו לאזור כביש 6 אבל היו שם מחסומים ונדרשנו לנסוע לכיוון נתיבות ולהסתתר שם. נכנסנו לאחד הבניינים בכדי לתפוס מחסה מירי הטילים במטרה להירגע, אבל התושבים היו חרדים מהמצב ומהדיווחים באמצעי התקשורת ולא פתחו לנו. רק אחרי מספר דפיקות על דלתות בתים, אישה מבוגרת ובנה פתחו לנו ואפשרו לנו להיכנס אליהם ולשהות בממ"ד שלהם. הם לא הבינו מה קרה מכיוון שהם שומרי שבת. הם התעדכנו בטלוויזיה והאם אמרה לנו ש-70 שנה היא לא חיללה שבת. בשלב הזה כבר עדכנו את ההורים שלנו והרגענו אותם".
• "איבדתי שישה חברים"
בערב הגיע אביה של רז לנתיבות, לאחר ששהה שעות ארוכות בבית הכנסת והשניים חיבקו אחד את השנייה ארוכות, בידיעה שהתמונה הייתה יכולה להיות אחרת לחלוטין, "אחרי שאבא שלי קיבל את המידע הוא החליט להתפלל לשלומי במשך שעות ארוכות, והיום, כאדם מאמין, ברור לי שהתרחש פה נס", מספרת רז, "בבית בנתיבות ניסינו ליצור קשר עם סתיו ברזני, חברת הילדות האהובה שלנו, אבל לא ממש הצלחנו אחרי שעות הבוקר המוקדמות. בימים שאחרי כבר קיבלנו את הבשורה האיומה והרשמית שהיא כבר לא איתנו. מעבר לאובדן הנורא של סתיו, איבדתי עוד שישה חברים ומצאתי את עצמי בהמון הלוויות קשות".
• "זה מרגיש לפעמים כמו רכבת הרים"
האובדן של סתיו ברזני נוכח ומרכזי בקרבן של רז וחן: "היינו איתה ולצדה שנים רבות, בכל המסגרות, בכל החגיגות והאירועים המשמעותיים והאובדן שלה הוא כל כך גדול. זה חלל שנפער ולא ייסגר לעולם. היא כבר כל כך חסרה לנו", הוסיפה חן, "אני עדיין במחשבות רבות לגבי כל מה שקרה שם. מצד אחד אני מודה על זה ששרדנו את התופת הזו, אבל מצד שני איבדנו חברות וחברים רבים, כאלו שהיו משמעותיים לנו. זה מרגיש לפעמים כמו רכבת הרים, סוג של מטוטלת במנעד רחב של רגשות. רגע שמחה, רגע עצובה, לפעמים כעוסה ומאוכזבת מהמדינה שלא דאגה לביטחון הבסיסי שלנו. זה סרט שרץ יום יום לאורך היום. אבל בתוך תוכי ברור לי שניצלנו מהתופת ואני מודה על מה שיש".
חי, אחיה של רז אמר לסיום: "הקב״ה עשה לנו נס ואת הנס יש לפרסם. אני לא זוכר מתי שמחתי לראות כל כך את אחותי. אבל אז נזכרתי, נזכרתי שיש עוד ילדים, שאותם לא הצלחנו להחזיר והלב נשרף. אנחנו ננצח בע״ה, אין לנו אופציה אחרת. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
• "ירו עלינו כמו ברווזים"
כמו רז וחן, גם תומר שלי חגג במסיבה עם חברים, עמם הוא הגיע מתל אביב. שלי, 25, עובד בחברת הוט מובייל. את השירות הצבאי שלו הוא עשה כלוחם. "אני אוהב מאוד את מסיבות הטבע", הוא אומר, "יש בהן אווירה מיוחדת, תחושת מרחב, חופש ושחרור וגם אחלה אנשים. לא חששתי מהעובדה שהוחלט לקיים את המסיבה הזו בעוטף, מכיוון שגם בעבר נערכו שם מסיבות".
כמו אלפי המבלים, גם תומר וחבריו שמעו את האזעקות הראשונות והחליטו לעזוב את האזור שהפך למרחץ דמים, "שמענו את הנפילות חזק חזק ונשמעו קולות של צבע אדום", שחזר תומר, "הבומים התקרבו אלינו. עלינו לרכב ולפתע שמעתי עוד בום חזק שזעזע אותי. 'חתכתי' מהכביש הפקוק וראיתי אמבולנסים עם פצועים והרוגים. עוד לא ממש הבנו מה קרה. היה חשש שזה מחבל או פיגוע, אבל לא הבנו שאנחנו בתוך מתקפה רצחנית. ירדנו מהרכב והתחלנו במנוסה אחרי שכמה חבר'ה צעקו ואמרו לנו שיורים עליהם. התחלנו גם אנחנו לברוח וירו עלינו כמו ברווזים. רצנו לכיוון המטעים סמוך לבארי – ושם קיבלנו צרור יריות שנורה לעברנו. החלטתי לקחת פיקוד במטרה למצוא מחסה ולהבין מה האפשרויות. צריך להבין את הסיטואציה, היינו אחרי לילה ללא שינה, כמעט בלי מים, ללא נשק, עם לחץ, חרדה וירי של טילים וכלי נשק מסביבנו. היינו חמישה, מתוכן 3 בנות עם מתח אדיר וחשש אמיתי לחיינו. לא הייתה לנו קליטה ובזמן שהסתתרנו שמעתי כל הזמן את מחבלי החמאס יורים, כדורים שרקו לנו מעל הראש".
• "איפה הצבא שיגן עלינו"
תומר מספר כי הוא הרגיש ברגעים הללו שחושי ההישרדות החלו להתחדד בקרבו, כאלה שלחלקם הוא לא היה מודע:" באותם הרגעים כל הזמן שואלים היכן צה"ל וכוחות הביטחון ומנסים להיות בדממה מוחלטת שלא ניחשף. זו תחושה של חוסר אונים מוחלט כששומעים את מחבלי החמאס ברקע צועקים, צוחקים ובעיקר יורים מהמאגים ומהרובים שלהם ומצפצפים ברכבים. התחלתי לחשוב על התסריטים הרעים מכל, שאני לא אשרוד את זה, על חטיפה ופרידה מההורים. החלטתי בסופו של דבר להתעשת ולהתקדם למקום אחר, יחד עם שתי צעירות, בזמן שהמחבלים יורים וממוקדים. הגענו למקום המסתור ושלחתי מיקום לאבא שלי. באותו הרגע נגמרה לי הסוללה. השאלות לא נתנו לנו מנוח, איפה הצבא שיגן עלינו? אבל רק אחרי שעות ארוכות, הגיע במקרה ג'יפ של חייל מילואים ונחשפנו אליו אחרי ששמענו אותו מדבר עברית. אני ועוד 15 מבלים מהמסיבה חברנו אליו, ובמהלך הנסיעה למקום מבטחים ראינו את ההרס והאימה שהם זרעו. בתום הנסיעה הגענו למושב מסלול – שם גם יכולנו להרגיש בטוחים יותר, מלבד ירי הטילים. גם אכלנו ושתינו וכמובן עדכנו את המשפחה שאנו בין החיים. היינו ממש מנותקים בהתחלה, תחושה שהגוף עבר טראומה ולא דיברנו במשך חצי שעה. בשעה שבע בערב אבא שלי אסף אותי חזרה הביתה".
• "רבים יהיו חייבים לתת את הדין על כך"
לדברי תומר, הוא מבין שהעובדה שהוא יצא מהחיים, להבדיל מרבים מחבריו, לא מובנת מאליה. לדבריו, האירועים הקשים מלווים אותו מדי יום ביומו: "אני מחבק את הכאב", הוא אומר, "אני מעריך שאני חי וחש בר מזל, בצורה הכי פשוטה שאפשר לומר, הייתה פה הפקרות נוראית של הצבא וכוחות הביטחון, שאננות שאין כדוגמתה ואי אפשר לתאר במילים את מה שעברנו בכדי לספר את זה. יותר קשה שזה קורה בארץ שלנו. שעות על גבי שעות שלא עזרו לנו, שהשאירו אותנו לבד, בגזרה מופקרת. רבים יהיו חייבים לתת את הדין על כך. אני נעזר בבת הזוג שלי שתומכת בי ואנחנו מנסים לעבד את מה שעברתי יחד. מנציג של המדינה לא שמעתי דבר, שום ניסיון כזה או אחר לתמיכה", סיכם תומר.