איך שלא בוחנים את המצב, מעוד ועוד זוויות, קשה להימנע מהמסקנה שמלחמת השבעה באוקטובר 2023 דומה יותר מכל למלחמת העצמאות של מדינת ישראל. ההכרה המצמיתה, שהפעם זו מלחמה על הבית, בכל פינה בארץ ולא רק בעוטף; ההכרה שמדובר באירוע שישנה את ישראל בכל כך הרבה תחומים; וההכרה שמדובר במלחמה שאנחנו עלולים לשלם בה מחירים כבדים מאד בחזית ובעורף, מחירים שספק אם אי פעם נדרשנו לשלם כדי לוודא שהעצמאות שלנו בחלקת הארץ הזו נשמרת.
זיכרונות המלחמה האישיים שלי, כחייל סדיר, לוקחים אותי 40 שנה אחורה אל קיץ 1982 בלבנון. עבורי, חייל צעיר, אפילו לא שנה בצבא, זו הייתה בלי ספק טראומה. מראות ההרס והמוות שנאלצתי להתרגל אליהם היו קשים עבורי ומלווים אותי גם היום. אבל – שלא כמו המלחמה שאנו נמצאים בעיצומה ממש ברגעים אלה, דבר אחד היה לי ברור: הבית הפרטי שלי, המשפחה שלי שגרה באותם ימים במרכז הארץ, היו מחוץ ללחימה.
לא חששתי לחייהם של אבי ושל אחיותיי (אמי נהרגה כאשר הייתי בן 13). לא היה לי רגע אחד שבו חששתי שטיל עלול להחריב את ביתי ולשנות את המראה של השכונה שבה אני גר; לא הייתי במצב שבו כאשר אצא לחופשה של יום או יומיים, ארוץ עם כולם למרחבים מוגנים.
ישראל כולה, או כמעט כולה, נתונה בימים אלה תחת איום משמעותי. בישובי העוטף, באשקלון, באשדוד – כבר כמעט שאי אפשר למצוא אנשים שהצליחו להישאר בביתם. שיגרת החיים כמובן הוחלפה בתנועה מתמדת לאזור בטוח יותר. לעיתים, האזור הבטוח יותר חשוף גם הוא לירי טילים – אבל במינון נמוך יחסית. אנשי הצפון גם הם מצאו מחסה וסוג של שיגרה באזורים מרוחקים יותר מן הגבול. הסיפורים המוכרים לי ממלחמת השחרור מתארים תקופה ממושכת שבה כמעט כל הישובים, לאורכה ולרוחבה של הארץ, ידעו שגם בקרבת הבית עלול להופיע אויב שאינו מוכן לחוס על אף אדם. ישובים רבים ברחבי ישראל – בעיקר במרחב הכפרי – מאומנים בימים אלה להתמודד עם חדירה של גורמים עוינים, חמושים ומאומנים ברמה זו או אחרת. מתי חיינו כך? פעם סברנו שזו הייתה רק נחלתם של הראשונים שהקימו את המדינה. כעת אנו מתפכחים בכאב.
• "כל אישה, כל איש, כל תינוק וקשיש – כולם בסכנה"
באחת מקבוצות הווטסאפ הרבות שאני חבר בהן כתבה חברה, שהורי החתן שלה נרצחו באכזריות בכפר עזה: "אנחנו צריכים להבין שהמלחמה הזו היא על תל אביב". ההכרה מתחלחלת לשמע הדברים, אבל לאט לאט מבינים שזה אכן המסר הכי חשוב שצריך לצאת מכאן עכשיו אל העולם כולו. ישראל היא מדינה חזקה ויש לה צבא עוצמתי – אבל כל אישה, כל איש, כל תינוק וקשיש – כולם בסכנה. החמאס הבהיר לנו בצורה הכי מתועבת שיש: הנשק אינו מכוון רק לעבר מחנות צבא או מתקנים מבוצרים. כולם בני מוות; בני המזל שביניהם יזכו למות בלי שנאנסו או עברו התעללות והשפלה.
כולם מדברים בימים אלה על היום שאחרי. מחפשים פתרון מקורי שיאפשר חיים הוגנים לאוכלוסייה ברצועת עזה; מחפשים שקט שלא היה כמותו ביישובי הנגב המערבי; מחפשים תשובה מוחצת לאיום החמור שמציב חיזבאללה על 90% משטחי המדינה. אותי מטרידה יותר מכל, הפלגנות והשנאה שממתינות לנו בבוקר שלאחר הטיל האחרון. כבר כעת ברור שיש מי שמפעילים תותחי הסברה – גלויים או סמויים – כדי לקדם אג'נדה פוליטית. זה קורה בין ההלוויות, בין המטחים ובמהדורות חדשות שבהן אפשר להתרשם איך משפחות שלמות נחרבות – מי בהרג, מי בטראומה הנפשית ומי בקטסטרופה הכלכלית שמחכה ממש מעבר לפינה.
כבר עתה, עוד בטרם התקרבנו אל שלב ההכרעה במלחמה הקשה הזו, יש מי שמתעקשים לסכם טיוטה ראשונה של מכתבי האזהרה שתשלח ועדת החקירה. זו טעות. טעות קשה, שמסכנת חיים. לא כי אין אשמים. לא כי אין אחראים. לא כי צריך להחליק את ההתנהלות שאפשרה את מה שנעשה לישראלים רבים ב-7 באוקטובר. זו טעות נוראה, כי אנחנו חייבים להאמין שיש עדיין על מה ובשביל מה להילחם. אוי לנו, לכולנו, אם מה שימתין לנו אחרי הניצחון יהיה עוד מכל הרעל והרפש שספגנו והרעפנו אחד על השני לפני השבת השחורה של אוקטובר 2023.