ברגע שההורים נפרדים לבתים שונים, האמהות מנכסות לעצמן את הילדים, מכתירות עצמן כמשמורן על דעת עצמן, מכתיבות לילדים ולאבות תכתיבי ראייה מצומצמים ומבישים, בידיעה מראש שהן לא תצטרכנה לעולם לפצות את הילדים והאבות על העוול הנורא שהן גורמות להם, כל זאת דווקא בשלבים בהם הילדים זקוקים לנוכחות רחבה של אביהם כדי לא לחוות חרדת נטישה לנוכח התפרקות המשפחה הגרעינית.
האבות נאלצים לשכור עו"ד, להגיש תביעה לביהמ"ש, לחוות השפלה וביזוי, לחכות 5-6 חודשים עד שפקידת הסעד תתחיל לטפל במשפחה לצורך הגשת המלצות להרחבת זמני השהות המבישים והמצומצמים (שהאם בעידוד עורכ/ת דינה, מכתיבה לילדים ולאבות), לחכות עוד כמה שבועות וחודשים עד שביהמ"ש ידון בהתנגדויות האם להמלצות הראשוניות, ויחליט אם לתת להן תוקף.
אז יתחיל השלב בו האב מתחיל לקבל בהדרגה ובזהירות אפשרות לשהות עם ילדיו, ורק בחלוף 7-8 חודשים נוספים תיבחן האפשרות להרחבה נוספת.
• כך היה עובד בישראל מנגנון התעללות באבות שכל אשמתם הנה שהזוגיות הסתיימה
חזקת הגיל הרך היתה זו הקבועה בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית. לפיה חזקה היא כי טובתם של ילדים עד גיל 6 להיות אצל אמם. בעיניהם של אבות החוק אומר בעצם: "חזקה כי רעת הילדים להיות אצל אביהם, ומי שטוען אחרת – עליו הנטל".
והתוצאה בפועל, השימוש שעשו בו מאות אלפי אמהות ישראליות בחזקת הגיל הרך, הטיל כתם על המגדר הנשי בישראל.
לא אגזים אם אומר ש-50% מהאמהות, בעידוד עורכי דינם, היו משתמשות בחזקת הגיל הרך בציניות ובחוסר כל הגינות, ובאחותה המרושעת – הלוא היא החזקה החלוטה לפיה "אב לבדו חייב לממן את כל הצרכים ההכרחיים של הילדים בשני הבתים, גם אם אין לו יכולת כלכלית לעמוד בכך, וגם אם האם משתכרת היטב, ודורכות על האבות ברגל גסה, ברשעות, ובנבזות.
לפני עשרות שנים, היה מקובל לפסוק, שאשה זכאית למזונות מבעלה למשך כל חייי הנישואין. כיום, הולכת ורווחת הגישה, שאשה יכולה לעסוק בעבודות שדרכן של נשים לעשותן
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
היוזמה לתקן את חזקת הגיל הרך לפיה המשמורת של אם על ילדיה אינה אוטומטית, הוקפאה בינתיים, ואולם במהלך השנים האחרונות חל כרסום רב בפריבילגיות שהיו לנשים ואימהות בבתי המשפט. בהתאם לשינויים במעמד האישה, הפסיקה ביטלה כבר מזמן את חזקת הגיל הרך.
החוק קובע היום כי ילד עד גיל 6 יהיה אצל האם בהיעדר נסיבות חריגות. אכן בעבר, לא נטו השופטים לאשר משמורת של שני ההורים, ואף אם ההורים הסכימו בעצמם למשמורת משותפת, דרשו בתי המשפט לא פעם שיינתן תסקיר של פקידת סעד, שתאשר שהדבר איננו לרעת הילדים.
כיום השופטים מאשרים הסכמה למשמורת משותפת, ואף קובעים בעצמם לא פעם בפסיקה שלאחר התדיינות משפטית, שתהיה משמרת משותפת.
תופעה זו, כמו יתר התופעות של צמצום הפריבילגיות שהיו לנשים בכלל, וכאימהות בפרט, נובעת מהשתנות העתים ומרוחות המנשבות בארץ ובעולם המערבי בכלל.
בחברה המודרנית יותר ויותר נשים עובדות, ויותר נשים מפתחות קריירה עצמאית, חלקן אף מצליחות יותר מבעליהן ואף מרוויחות לעתים יותר וכך במקרים רבים האם עצמה, כשהיא עובדת, מעוניינת שנטל הגידול של הילדים ייפול גם על האב.
השפעת גורמים אלה ניכרת גם בעניינים אחרים: בעבר, לפני עשרות שנים, היה מקובל לפסוק, שאשה זכאית למזונות מבעלה למשך כל חיי הנישואין. כיום, הולכת ורווחת הגישה, שאשה יכולה לעסוק בעבודות שדרכן של נשים לעשותן, והיא יכולה וצריכה לעמוד על רגליה שלה, גם מבחינה כלכלית.
נטייה זו התגברה עד מאד בשנים האחרונות; וזאת לא רק בפסיקה, אלא גם באמרות אגב, שבתי המשפט לענייני משפחה משמיעים לצדדים במסגרת שיחה פתוחה וניסיון למו"מ וגמר התיק בפשרה.
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
גם בסוגיית מזונות הילדים בתי המשפט הלכו עוד כברת דרך, ובשנתיים האחרונות נקבע לא פעם שהאב ישלם עד כדי 50% מהמזונות המקובלים במידה שנקבעה משמורת משותפת.
יש לציין שהתפתחות זו קרתה למרות הקושי המהותי שיש במצב המשפטי העקרוני בישראל: מזונות של ילדים בישראל נקבעים על פי הדין האישי, ובהלכה היהודית למשל רק האב מחויב במזונות ילדיו (עד גיל 15 לפחות), כאשר אין כל חיוב על האם. נקבע לא אחת, שהחוק האזרחי של חיוב במזונות איננו חל על יהודים ו/או על עדה דתית מוכרת אחרת, וכי על יהודים חלה ההלכה היהודית, כך נקבע בפסקי דין, בין היתר פסקי דין של נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר.
למרות זאת, לאחרונה הלכו בתי המשפט כברת דרך וקבעו, שהחיוב של צרכי הילדים ייפול במידה רבה גם על האם, בניגוד להלכה ולא אחת קבעו גם חיוב של האם לשלם לאב עבור מזונות הילדים המוחזקים אצל אביהם, כשהאם משתכרת הרבה יותר מהאב.
• הולכת ומשתרשת ההשקפה, שכל הורה צריך לשלם לפי יכולתו, דבר המנוגד להלכה
בסופו של דבר, גם אם יש כאן מהפכה וגם אם יש בה קיפוח מבחינת הנשים, הפסיקה הלכה במהפכה זו ברוח הזמן וברוח העתים המשתנים, ובמידה ובמקרים שהדבר נחוץ למען הצדק. לכאורה בפנינו קיפוח של זכויות הנשים, אבל שינוי זה נובע משינוי העתים: בעבר מעמדן של הנשים היה רע, הן בדרך כלל לא עבדו, לא היתה להן קריירה משלהן והן עסקו בעבודות הבית ובטיפול בילדים.
לכן היה הכרח בזכויות יתר של הנשים. כך למשל הותקנה הכתובה עוד בימי המשנה, ולא עלה על דעתו של איש שתהא כתובה לטובת הגבר, אם האישה היא שרוצה להתגרש. אבל היום, כשמעמדן הכלכלי והאישי השתפר, הפחתת זכויות יתר היא במידה מסוימת הכרחית.