מרבית הזוגות המצויים בבעיה, מניחים כי הבעיה המרכזית בקשר בינהם היא התקשורת. אכן לתקשורת, במלוא מובן המילה, מקום מכובד כגורם משפר/מכחיד קשרים, אך בבסיס כל פירמידת אהבה ובדומה לפירמידת הצרכים של מאסלו, קיומה של האהבה בקשר זוגי הינו בבסיס הפירמידה, מה שאומר שלולא הבסיס, יתכן ושאר הפונקציות הנתמכות בבסיס הפירמידה תקרוסנה!
• אם כך מהי אהבה?
אז זהו, שקטונתי מלהגדיר מילה כל כך גדולה. קטונתי מליצוק את עולמי ופרשנותי הבלעדית מה היא אהבה. על כן אתייחס למספר מועט של מרכיבים מתוך הדבר הזה שנקרא אהבה.
דאגה, אמפתיה, פרגון ובעיקר נתינה ועל זה בדיוק אני רוצה להרחיב מעט.
הנתינה בתוך מוסד אהבה הוא לדעתי הדבר החשוב ביותר. מדוע? כי נתינה היא מעבר ל"יש לי נוסף, קח". אהבה זה לתת ממה שאין, מהמקום הרגיש ביותר והחומל ביותר לאחר ובמקרה הנ"ל בן/ת הזוג!!
לכולנו יש ארכיטיפים המוטמעים בנשמתנו ובעיקר במחשבותינו וכפועל יוצא במעשינו, לארכיטיפים הללו קוראים הורים. כן כן, אנו באופן לא מודע מעתיקים את סגנון התקשורת ובהתניית אהבה שלה היינו חשופים כל חיינו. סגנונות אלו נצרבים כאילו זה הדבר הטוב ביותר שחווינו או ראינו בחיינו!
השאלה הגדולה היא איך כאמור מייצרים תקשורת מכילה, אוהבת ומקרבת כאשר הסגנון של בני הזוג הוא שונה??
לשאלה זו אצטרך לכתוב ארוכות ולצערי התרגלנו לא לקרוא הרבה אז אנסה לכתוב בקיצור.
וותרו על שפת המלחמה והאגו, תבחנו את האמירה, או יותר נכון לימדו את בן/ת הזוג שלכם וחישבו שוב על סגנון הדיבור שלכם כלפיו…
זכרו שכל זוגיות זה ניסיון וטעייה והכי חשוב זכרו שהבסיס זה התניית אהבה, פרגון אמיתי ושהוא/היא מצויים בראש סולם התא המשפחתי!!!
כן אני יודע, זה נשמע כאילו עוד "מישהו חזר מהודו כשבדרך מכר את הפרארי שלו"!! זהו שלא.
ההבנה הבסיסית הזו שבני האדם חושבים שהם צודקים בהכל, מבינים בהכל והם המומחים הגדולים ביותר וכל זאת רק בגלל שהם שאבו זאת מהארכיטיפים שלהם בילדותם, היא ורק היא זו שמחסלת זוגיות חדשה וצומחת..
יש משפט שאני מאוד אוהב בהתאם לנסיבות: "הוא שהיה, הוא זה שלא יהיה" – כלומר, אי אפשר להעתיק שאת מה שראינו וחווינו בתקופה בה חיינו אצל הורינו, בבניית הזוגיות החדשה ורצוי כאמור לוותר על חבלי השליטה כלפי בן/ת הזוג ומילדינו.