עוד מעט 24 שנים שליאת גבאי, בתה של גיסתי, איננה. עוד מעט 24 שנים וכד הדמעות רק מתמלא, כ"ד הכאב, הזיכרון והגעגוע אינו מרפה. אינו מרפא, חי כל רגע, נושם את האביב החסר, את הימים שאין להם תכלה. בערב יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל,
בפעולות הטרור והאיבה, אני שוב מביט בהוריה האוהבים, המיוחדים של ליאת, באתי ומשה ועיניהם מספרות את כאב ההתמודדות היום יומית, כ"ד שנים. ליאת הייתה חיילת יפהפייה, בת בכורה, יוצרת, אומנית, בעלת חלומות, שאיפות, תקוות, אהובה ונאהבת. ליאת הייתה עולם ומלואו עד שהגיע אויב מר, בן בליעל, ריסק את התקוות, הרס את החלומות, המיט חורבן על השאיפות והותירנו כחרס הנשבר, מביטים באהבה שהייתה ועתה זר פרחים פורח היא. ליאת שלנו.
זוכרים את דמותך מלאת ההוד, את צניעותך, את יופייך, זוכרים ודוממים אל מול הגעגוע האינסופי. בכל שנה, בהתקדש יום הזיכרון ליבנו נושא אותנו אלייך ליאת, אל הורייך שייבדלו לחיים טובים, לאחייך, לאחותך, למשפחתך, בכל שנה, כ"ד שנים, אנו נושאים אותך איתנו ליאת ברגעי הכאב והשמחה, ברגעי האור והחושך, ברגעי הקסם והזיכרון.
הביטי מלמעלה ליאת וראי כולנו באנו לכבודך, אנחנו כאן איתך, נוחי בשלום ליאת עם לוחמי צה"ל, חיילים וחיילות, עם נפגעי פעולות האיבה, נוחי אהובה, לי-את, לנו-את.