הסייעות הפיליפיניות התרווחו על המזרונים בחדר שינה צדדי, ונהנו מחוסר מעש, לאחר שהעבירו את האחריות על טיפולם של הנכים לחונכים, ילדי כיתות י-י"ב של גבע. כבר שני עשורים מארח קיבוץ גבע בגלבוע -קייטנה של איל"ן, שהפכה למסורת העוברת מדור לדור, ומוּנעת על ידי צעירים של השכבה הבוגרת שלא מוותרים על אף שנה ונאבקים להיכלל באחד הצוותים. על כל שני אנשים עם מוגבלויות יש 4 חונכים, שמטפלים בהם מהקימה בבוקר עד הליכתם לישון בערב. הם מאכילים, מקלחים, מחליפים, מלטפים, עושים הכול, שיעור בחמלה ואנושיות. השנה משתתפים בקייטנה 8 חניכים בני 18 – 23 בעלי מוגבלויות קשות, היושבים על כיסאות גלגלים, שניים מהם יכולים לעמוד.
פתאום קורעת את האוויר צווחת-שמחה, הנשימה נעצרת לרגע, ומיד ממשיכים כרגיל, הכול והקול מוכר בסביבה ולא נבהלים. על אחד המזרונים יושב חניך, מפית קשורה לצווארו, וחונכת מכניסה לפיו במבה אחד אחד, ולאט לאט. מדי פעם מנגבת לו את הרוק עם המפית, ושניהם נראים שלווים ומרוצים. שתי חברות קיבוץ מביאות עוגות שאפו במיוחד לקייטנה, ליד הכיור מכינים לבר עוגת יום הולדת, וברקע מוסיקת פופ שמזמינה לרקוד.
הילי לוי (45) מנהלת הפרויקט, בת גבע, מורה לחינוך מיוחד בבית הספר הדמוקרטי בבית השיטה, אימא לחמישה ילדים, מספרת שבשבוע הקייטנה היא כמעט לא ישנה, האחריות שהכול יעבור ללא תקלות, מדירה שינה מעיניה. "עשינו לחונכים", היא אומרת, "הכנה מקצועית. לפעמים אני מופתעת מהיכולת שלהם לטפל במסירות כה גבוהה, לתת מעצמם עד הסוף, להיות בשיא חווית הנתינה, זה מרגש אותי מאוד. הקייטנה שלנו צברה מוניטין ורבים מתדפקים על דלתנו".
איל"ן איגוד ישראלי לילדים נפגעים: הוקם בשנת 1952 במטרה לטפל באלפי תינוקות וילדים שנפגעו ממגפת הפוליו שפשטה בארץ, ונמשכה כעשר שנים. אחרי המגפה התמזג איל"ן עם 'תלם' והפך לארגון הסיוע מהגדולים בארץ. מאז הקמתו מטפל הארגון באלפי ילדים ובוגרים עם מגבלות פיזיות מוטוריות ומחלות שריר ועצב, כגון שיתוק ילדים, שיתוק מוחין, ניוון שרירים ועוד. ב- 2010 זכה איל"ן בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. לארגון יש 41 סניפים ממטולה עד אילת. ביוזמתו מתקיימים מחנות קיץ, קייטנות, נופשים, חוגים, תנועות נוער ועוד.
איך הכול התחיל?
הילי: "היוזמה החלה לפני עשרים שנה על ידי מדריכי הנוער של אז, ובמרוצת השנים התלמידים תפסו את המושכות, לא ויתרו על אף שנה, ובנחישות יצרו מוטיבציה מתמשכת לבאים אחריהם. למעשה, הם גדלים לתוך החוויה הייחודית הזו: בבית ההורים, האחים הצעירים שומעים את אחיהם הבוגרים מספרים רשמים על הקייטנה, וגם הם רוצים ללכת בדרכם. זו שיחת היום בבית ובשבילים. הקיבוץ מתייחס למפעל הזה באופן חיובי ומעודד. המכבסה מופעלת לטובתם, חדר האוכל לרשותם, בית ילדים הולאם לטובתם ועוד. התמיכה מגיעה מכל הכיוונים, גם מהממסד וגם מבודדים, זו חוויה משותפת, וגבע גאה בפרויקט הזה ורואה בזה זכות גדולה לקיימו מדי שנה".
• כמו כוורת קטנה
נראה כי העיסוק בתהליך ההפרטה הלא-קל שעובר על הקיבוץ בימים אלה, נזנח במקצת בימים אלה לאור ההתעניינות והמשאבים המופנים לקייטנה. רבים מעורבים בה, יש מי שיודע להפעיל קסמים, יש היודעת לעשות מדיטציה, ויש שמפעיל קערות טיבטיות, כולם באים לתת בהתנדבות.
סדר היום גדוש פעילויות, בין היתר יש רחצה בבריכה (עם מצופים כמובן), אומגה, הרקדה בעגלות, קריוקי, קערות טיבטיות, טיפול בחיות ועוד. כל פעילות כזו מותאמת לצרכים המיוחדים שלהם. באומגה, למשל, ארבעה חבר'ה הושיבו את החניך בתוך סל, קשרוהו והזניקו אותו למטה. מבצע לוגיסטי ואתגרי לא פשוט. הקייטנה תוססת כמו כוורת קטנה, וגורמת להדהוד של חסד בכל רחבי הקיבוץ.
את דורית, (שם בדוי), חיילת בסדיר, פגשתי ליד הכיור. דורית לקחה את כל ימי החופשה המגיעים לה כחיילת, לטובת עבודה בקייטנה. היא נחשבת לוותיקה בצוות. כנערה עבדה שלוש שנים בקייטנה ועוד פעם אחת נוספת. "מה זה עושה לך?" אני שואלת. "אני מחכה לשבוע הזה כל השנה", משיבה דורית. "זה שבוע שעושה לי טוב על הלב. אני מרגישה שאני תורמת גם לאנשים האלה, וגם לעצמי. זה מבגר ונותן לך פרספקטיבה חדשה על החיים, אני מעריכה אותם אחרת, שום דבר לא מובן מאליו. אני גאה בקיבוץ שלי שממשיך להעביר את דגל האנושיות מדור לדור. כשהקייטנה תסתיים, יהיה לי קשה לחזור לשגרה הצבאית. בהמשך החיים אני מתכננת לעבוד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים".
אי אפשר שלא לחוש את האווירה הקסומה הנחה כמו עננת חסד על הבית הזה. כולם נמצאים במוד של נתינה. כולם רוצים להיות שייכים למשמעות החיים. את ארבעת הבנות החמודות עופרי, מתן, סהי, ודון בנות 16-17 שלפתי כששיחקו עם החניכים.
מה הקייטנה הזאת עושה לכן?
מתן: "אני מרגישה שאני עושה משהו משמעותי: נותנת מעצמי למישהו אחר, עושה טוב לאחרים. וזה מחמם לי את הלב. הם זקוקים שנשב לידם, נחזיק את היד, נלטף, ואני עושה זאת בכייף".
סהי: "בהתחלה הייתי בשוק. אחרי היום הראשון התגברתי ולמדתי לתקשר איתם בעזרת תנועות פנים וגוף. למדתי להאכיל בחתיכות קטנות, לתת רגע לטחון ולבלוע, ממש כמו ילדים. אנחנו מקבלים מההורים שלהם מידע על אלרגיות למזון וכד".
דון: "כייף לספר שעזרתי לאנשים כאלה. זו נתינה מהלב, לא ממניע כספי, אין רבים שמוכנים להתמסר בצורה כזו".
עופרי: "הם באים לשבוע כייף, ובכך מאפשרים להורים ולמטפלות הפיליפיניות קצת חופש. אני גאה שאני עוזרת להאכיל, לקלח, להיות איתם, להקשיב, זו עבודת קודש. אלה שיעשו שנת שירות בפנימיות יבואו עם המון ניסיון, ויש שעושים זאת כהמשך טבעי".
מתן: "אחרי הקייטנה אין לנו קשר איתם. בעבר ליוו אותם ואף ביקרו בבתיהם, היום כבר לא. יש חניכים שחוזרים פעם שנייה ושלישית, וזה מאוד משמח. רבים מנסים להגיע לקייטנה שלנו".
"שבוע אינטנסיבי כזה מגבש את הצעירים שלנו ועושה אותם למשפחה אחת, בעלת מכנה משותף", אומרת הילי, כשהיא מסתובבת קורנת בין האנשים עם בנותיה הקטנות, שכבר מגיל הגן יונקות נתינה, יונקות מציאות שונה, בה לא כל בני האדם נולדו שווים. חינוך ללא מילים, למידה מדוגמה אישית".
כשראיתי את העיניים היוקדות של הצעירים האלה המתמסרים לנתינה, ידעתי שזה בית הספר הכי טוב שיש, יותר חשוב ממקצועות הליבה, כי כאן נמצאת הליבה, ליבת האנושיות.