סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א – 1959, קובע כי על מעביד לנהל פנקס שעות עבודה של עובדיו, דהיינו דו"ח נוכחות, וכי הימנעות מכך מהווה עבירה פלילית.
תקנות שעות עבודה ומנוחה התשנ"ט – 1955, קובעות כי על מעביד חובה לרשום בפנקס את שעות העבודה הרגילות והנוספות.
סעיף 24(ב) והתוספת השנייה לחוק שעות עבודה ומנוחה קובעים כי חובה לרשום בתלוש השכר את מספר שעות העבודה שהעובד עבד באותו חודש ובמידה שלא ניתן לפקח על שעות העבודה שלו יש לציין זאת במפורש בתלוש.
• על המשמעות של החוק
המשמעות הינה כי לכל עובד שניתן לפקח על שעות העבודה שלו – ועל פי ההלכה הפסוקה רק במקרים חריגים יוגדר עובד כעובד שלא ניתן לפקח עליו – חייבים לנהל דו"ח נוכחות וכן לרשום את שעות העבודה בתלוש, אפילו אם מדובר בעובד בכיר-גלובאלי.
אי קיום ההוראות הנ"ל עשוי לחשוף את המעביד לקנסות מנהליים וכתבי אישום ואף במקרה של תביעה אזרחית של העובד לשעות נוספות, כשאין רישום שעות, החוק קובע חזקה שהעובד עבד 60 שעות נוספות בחודש והנטל הכבד על המעביד לשכנע אחרת מכך.
ביום 5.7.17, ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע 56816-05-16 HAMED EZZEIN נ' חדד טאס עבודות עפר ופיתוח בע"מ, במסגרתו חזר בית הדין הארצי על החובה לנהל דו"ח נוכחות של העובדים ונקבע כי "נדרש רישום באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים, וככל שלא נעשה כזה אזי נדרש רישום שייחתם מדי יום בידי העובד ויאושר בחתימת אחראי שמינה המעסיק לכך".
נזכיר בהקשר זה כי בית הדין הארצי לעבודה קבע לפני זמן לא רב כי החתמת שעון נוכחות ביומטרי, באמצעות טביעת אצבע, פוגעת פגיעה בלתי מידתית בזכותו של העובד לפרטיות, וכי אין לחייב עובדים למסור טביעות אצבע לשם החתמת שעון נוכחות.
אין באמור לעיל להוות תחליף לקבלת ייעוץ משפטי.