כששאלו אנשים, לפני מותם על מה הם הכי מתחרטים בחייהם, התברר שרובם דיברו על חמישה נושאים מרכזיים. ברוני וורי אחות אוסטרלית שעבדה בהוספיס עם אנשים שהיו קרובים למותם, חקרה את הנושא, ואלו התשובות הנפוצות ביותר שקיבלה:
- הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את חיי מתוך נאמנות לעצמי, ולא על פי מה שאנשים אחרים ציפו ממני.
- הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה.
- הלוואי שהיה לי אומץ לבטא את רגשותיי.
- הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי.
- הלוואי שהייתי מרשה לעצמי לשמוח יותר.
מסתבר שתפיסת הקיום הבסיסית שלנו, מטשטשת את חווית הזמניות שלנו ביקום, אנחנו חיים כאילו נהיה כאן לנצח. אבל רגע לפני שאנחנו נפרדים מהקיום הפיסי, מתעוררת ההוויה הרוחנית, ומתחרטת.
מעניין מה מבין הקטגוריות מדבר אליכם יותר? רוב מטופלי, מוצאים עצמם בהתמודדות עם הקטגוריה הראשונה: עד כמה אני חי את חיי באומץ, מתוך נאמנות לעצמי, ולא כמענה של ריצוי הציפיות של האחרים.
רבים מאתנו לא מבינים את זמניות החיים, את חופש הבחירה, את האחריות, את הייעוד והשליחות של חיינו, ולכן בוחרים להישאר תקועים בתבניות והרגלים ישנים. ה"נוחות" לכאורה של שגרת החיים משתלטת. הפחד משינוי גורם לנו להעמיד פנים, שהכל בסדר, בעוד שעמוק בפנים, הנשמה, נמצאת באי הסכמה, והפער יוצר חוסר איזון.
חיים שמהותם מענה לצפיות של אחרים, יוצרים נזק כפול: ראשית כלפי עצמנו, כיוון שבעצם העברנו לאחר את הכתר שאיתו הגענו (כי הרי אנחנו נזר הבריאה) וגם נזק לאחר, כי זו לא הבחירה שלו.
אז מה אני באה להגיד? אני מציעה לכולנו, לערוך סיכומים כמה פעמים בחיינו, ובכל פעם נשאל את עצמינו: האם אני חי את חיי באומץ, מתוך נאמנות לעצמי או על פי ציפיות האחרים? ובכל פעם שנישאל, יש סיכוי שנכוון את המסע שלנו כאן לשליחות ולייעוד שלשמם באנו.
דבורה עטר קרוב
מטפלת רגשית ומנחת סדנאות תודעה
טל': 054-6876546