בשבת בבוקר של השביעי באוקטובר, קצת אחרי השעה שש בבוקר, הכל היה שלו, צלול ונעים בנחל עוז, כמו בכל שבת שגרתית בקיבוץ שממוקם בסמיכות לעזה. אף אחד לא יכול היה להעלות בדעתו שבשעות הקרובות, בזמן שקרני השמש הראשונות עוטפות את השבילים המטופחים, יתחולל בקיבוץ טבח אכזרי על ידי מחבלי החמאס, כזה שייצרב בזיכרון היהודי לעד.
בשעה הזו התכוון ברק צלקישוילי לצאת עם עידן, רק בן 9 חודשים לטיול מרגיע של שבת בבוקר. התוכנית המקורית השתנתה בכמה דקות, בכדי להחליף טיטול לתינוק, שינוי אקראי שאולי הציל את חיי השניים.
• "חשבתי רק איך אני דואג שהמשפחה שלי תצא מהסיפור הזה בחיים"
ברק, בן 30, נשוי לחופית, מתאמת החירום של המוא"ז שער הנגב. השניים מתגוררים בקיבוץ שיום קודם למתקפה, ערך חזרה גנרלית לחג המשק- במסגרת חגיגות ה-70 להיווסדו. בשש וחצי בבוקר החל לפתע מטח טילים אדיר, ותוך כדי הגיעו לחופית, כחלק מעבודתה, דיווחים שמדובר באירוע אחר, שכולל חדירת מחבלים ליישובי העוטף. "בוואטס אפ של הקיבוץ התחילו לעדכן על חדירה ופה כבר החסרנו פעימה והתחלנו לחשוב איך אנחנו נלחמים על חיינו", אומר ברק, "מתלווה לזה תחושה של חוסר אונים. בכדי לשרוד כיביתי כל רגש, חשבתי רק איך אני דואג שהמשפחה שלי תצא מהסיפור הזה בחיים". ברק, רעייתו והבן עידן שהיה חולה באותו היום – נסגרו בממ"ד ולא שיערו איזה יום מסויט ומבעית צפוי להם.
• "הסברתי לחופית שיש מצב שהמחבלים ייכנסו לבית ושצריך להתכונן לרע מכל"
"קיבלנו את הבשורה המרה שראש המועצה שער הנגב, אופיר ליבשטיין נרצח", נזכר ברק: "הוא היה מוערך מאוד על ידי אשתי כמי שעמד בראש המועצה, ובמקביל הודיעו לנו על חבר קיבוץ שנחטף. הבנתי שהמחבלים מתקדמים מהשער לכיווננו והירי נעשה חזק ותכוף יותר וגם נשמעו צעקות בערבית".
עם כל הטלטלה והרגעים המצמיתים, ברק ניסה להבין היכן המחבלים: "הבן שלנו היה עם כמעט 39 מעלות חום היה צריך לאכול, אבל לא היה לנו דבר בממ"ד, גם לא מים.
עשיתי הערכת מצב לפי ההודעות בוואטס אפ והירי, והחלטתי לצאת במהרה בכדי להכניס לממ"ד, אוכל לעידן, מים ושני סכינים. בדיעבד אני חושב שהעובדה שעידן היה חולה הצילה אותנו, הוא היה תשוש, ונתתי לו נובימול שיאפשר לו לנוח. השתדלתי להיות פרגמטי באותם רגעים והסברתי לחופית שיש מצב שהמחבלים ייכנסו לבית ושנתכונן לרע מכל. אמרתי לה שאנחנו צריכים להתמודד עם הפחדים הללו לפני שהמחבלים ייכנסו – כדי שלא נהיה מופתעים ומבועתים מדי מכדי להגיב בדממה מוחלטת, אשר בין היתר הצילה אותנו. במקביל עשינו חלוקת תפקידים: החלטנו שהיא תדאג לעידן ולכלבה הפקינזית שלנו – ושאני אדאג לתגובה – באם תידרש כזו. עשיתי בריקדה עם הגיטרה שלי לנעילת דלת הממ"ד ונדרכנו. שמרתי על ארשת פנים שטוחה, בכדי לייצר תחושה של חוזק".
• "חשבתי שאלו הרגעים האחרונים בחיי"
הכניסה המבעיתה של המחבלים לביתם של ברק וחופית, התרחשה ב-11:30 בבוקר. "המחבלים צעקו "איפתח איל באב", (תפתחו את הדלת)", מספר ברק, "היינו בשקט טוטאלי, לא ידענו אם המחבלים יודעים שהסתתרנו בממ"ד. הם לא הצליחו לפתוח את הדלת וחשבנו שהם המשיכו לבית אחר, אבל בסוף הם נכנסו מכניסה נוספת. שמענו אותם כשהם מנתצים את זכוכית הכניסה שלנו, חופית בכתה וכאשר סובבתי את ראשי היא לחשה לי בצורה שהזכירה לי סרט מלחמה בדיוק לפני שהכל נגמר וכולם מתים – 'אני אוהבת אותך'. סימנתי לה בתגובה לשמור על שקט עם האצבע בלי להשמיע הגה, רק כדי לייצר תחושה שאנחנו נשרוד את זה, למרות שחשבתי שאלו היו הרגעים האחרונים בחיי. החזקתי את הסכין מונפת – ואמרתי לעצמי שאני חייב לשמור על המשפחה ואם צריך אנסה לחסל מחבל כזה או אחר".
"עשיתי בריקדה עם הגיטרה שלי לנעילת דלת הממ"ד ונדרכנו. שמרתי על ארשת פנים שטוחה, בכדי לייצר תחושה של חוזק"
ברק מתאר ברגעים הללו תחושת ניגודיות יוצאת דופן: "שמעתי את המחבלים מדברים בשיחת חולין, כשאנחנו 4 מטרים מהם, בממ"ד שממוקם בנישה מוסתרת. שהינו בו עם תינוק חולה וכלבה משותקת בשל הטראומה שחוותה. כל נביחה קטנה שלה הייתה מסגירה אותנו. זה לא נתפס שהם הזיזו כיסא שכמה שעות קודם ישבנו בו ואכלנו ארוחת שישי משותפת, מבחינתי זה היה דיכוטומי לחלוטין, בייחוד כששמענו את הצליל של מצת הסיגריה שהדליק אחד המחבלים ואת נשיפת העשן שלו. שמעתי אותם מתפארים כמה יהודים הם רצחו. מצד אחד הם היו שקולים ונחושים במתקפה הברברית שלהם ומצד שני התפנו לקפה וסיגריה".
בזמן שהמחבלים עוד בביתם, עידן החל להתעורר מעט והכלבה החלה לזוז: "מיד אני וחופית הסתכלנו אחד על השנייה והיא נכנסה לפעולה. היא נענעה אותם בכדי שיירגעו. קצת אחרי המחבלים פשוט הרסו לנו את כל הבית, אבל לא לקחו דבר, כולל תכשיטים יקרי ערך. הם חיפשו אותנו בכל פינה בבית, הוציאו הכל מהארונות, ולדעתי הם פשוט הם לא שמו לב ועשו עבודה לא מקצועית, אם אני מסתכל על זה קצת בנימה הומוריסטית".
• "עידן חייך וכמה מטרים מאתנו מרצחים לא מפסיקים לירות"
בשלב הבא, ירי הוביל את המחבלים החוצה, ולדריכת הנשקים. גם ברגעים אלו, אחרי 20 דקות של אימה, ביקש ברק מרעייתו להמשיך לשמור על דום שתיקה. "היה ברור לי שהמחבלים יכולים לחזור לביתנו, כמו שהיה בבתים אחרים בהם הם שהו לאורך שעות", הוא משחזר.
רבע שעה לאחר יציאת המחבלים מביתם עידן פרץ בבכי קולני ולאחר מכן נרגע: "זו סיטואציה לא נתפסת, כמה דקות קודם מחבלים היו בבית, עם נשקים במטרה לרצוח אותנו, ועכשיו הילד שלנו מחייך לנו מול הפנים, עם כל הטוהר והתמימות. מצד אחד הוא מראה לי את הכי טוב שיש בעולם הזה ומצד שני יש פה מרצחים".
בהפוגה מסוימת באירועים חופית הציעה לברק לצאת מהבית ברכבם, שהתברר בהמשך כי נגנב לעזה, אבל ברק פסל את הרעיון: "השיטה של המחבלים הייתה לגנוב רכבים ולהסיע בהם חטופים לעזה. חששנו ולא ידענו שהיו לנו 150-200 מחבלים ואזרחים עזתים בקיבוץ. היינו בטוחים שזו חוליה של 15 מחבלים. חברי כיתות הכוננות שלנו נלחמו בגבורה, שני חברים שהבינו שאין להם את היכולות להתמודד עם המוני המחבלים יצרו מצג ירי מדומה – במטרה שהמחבלים יחשבו שיש כוחות רבים. זה גם מה שגרם למחבלים לצאת מהבית שלנו".
• "אני ישראלי"
חיילי צה"ל הגיעו לביתם של חופית וברק בסביבות השעה שלוש וחצי אחה"צ. "הם נכנסו וצעקו צה"ל", סיפר ברק, "אשתי צרחה בבכי 'אנחנו פה' ואני הייתי עדיין הייתי דרוך וביקשתי ממנה להיות בשקט, כי חששתי שהם עשויים להיות מחבלים. לבסוף הבנתי שאין ברירה, שיודעים שאנחנו פה, ופתחתי את הדלת עם הסכין- אחרי שדיברנו על ניואנסים שרק יהודים מכירים. בבתים לידינו שמעתי שחיילים נכנסו ופתחו להם אחרי שהם השלימו יחד את קריאת שמע ישראל. ראיתי את הרעל של מפקד היחידה – והרגשתי דרך העיניים שלו שלשנינו הייתה את אותה המטרה – להגן בכל מחיר על מה שיקר לנו. ראיתי שהוא 'משלנו' ואמרתי מיד שאני ישראלי ושאני מוריד את הנשק. הוא חייך אליי. הלכתי יחף בבית בזהירות כשכולו מנופץ וזכוכיות נמצאו כל מקום ולא שמתי לב שאפילו נפצעתי מהן. הכנסתי לנו אוכל ומים לממ"ד וחיכינו לחילוץ וההשתלטות הסופית של צה"ל".
• חילוץ תחת אש
בסביבות השעה חמש בערב ניתק צה"ל את האינטרנט בקיבוץ, במטרה למנוע תקשורת בין המחבלים – כשהמשפחה עדיין בממ"ד והלחימה נמשכת במלוא עוזה. "חופית ועידן נמנמו קצת, כשהם מותשים כתוצאה מהתשישות", מספר ברק, "אני נותרתי דרוך עם שני סכינים, כשעדיין שמענו ירי וצעקות בערבית עד שכולנו התרסקנו על המיטה לאחר תשישות יתר. בסביבות השעה 11 בלילה נכנס לביתנו שוב כוח גבעתי ועדכן שהם מחלצים אותנו. הסברתי לאשתי בפירוט את מצב הבית למנוע זעזוע. אמרתי לה שהבית נהרס לחלוטין ושיש בו כתמי דם. טבעת של חיילים כיתרה אותנו והגענו לנקודת פינוי. לא הסתכלנו לצדדים וכך לא ראינו את הגופות. המפגש עם יתר החברים היה מרגש, התחבקנו ופינו אותנו ב'האמרים'- עד לנקודה בטוחה בקיבוץ – שם עלינו על אוטובוס".
גם ברגע זה חש ברק רגע דיכוטומי מובהק, "מצד אחד נוסעים ברכב פתוח עם מעין בריזה קייצית נעימה, תחושה של חופש, ומצד שני הסתכלתי שמאלה וראיתי את אסם הפרות שלנו עולה באש גיהינום בגובה של 15 מטרים, ממש כמו במשחק מחשב אפוקליפטי".
קהילת קיבוץ נחל עוז ספגה במתקפה האכזרית מכה קשה בדמות הרוגים, פצועים וחטופים. בתום הפינוי התמקמו ברק, חופית ועידן, יחד עם קהילתם בקיבוץ משמר העמק, הקיבוץ בו הם מתגוררים גם בימים אלה. בשבועות הראשונים הוא עסק בהתנדבות בניהול בריאות ותיווך לקהילה מבחינת שרותי רפואה.
"מצד אחד נוסעים ברכב פתוח עם מעין בריזה קייצית נעימה, תחושה של חופש, ומצד שני הסתכלתי שמאלה וראיתי את אסם הפרות שלנו עולה באש גיהינום בגובה של 15 מטרים, ממש כמו במשחק מחשב אפוקליפטי"
איך קיבלו אתכם במשמר העמק?
"בחום רב ובתמיכה, אבל בסופו של דבר אנחנו פליטים. אשתי עובדת מסביב לשעון בעבודה סוציאלית קהילתית וניהול הקשר בין צוותי החירום של הקיבוצים לבין המועצה. אין ספק שעם כל ההתגייסות וההירתמות של הקיבוץ, זה מאתגר ומורכב לחיות ככה. זה קיבוץ בתוך קיבוץ. מצד אחד הם ממש מסייעים לנו – אבל מצד שני אנחנו חיים לאנשים בתוך הבית. חשוב לי מאוד לציין את העזרה וההירתמות שלהם בכל תחום בו יוכלו להיות לעזר. ברור לי שהמצב הזה גם הרבה יותר טוב מאשר לגור במלון, כמו פליטים מאזורים אחרים בצפון ובדרום".
• מרכז רפואי העמק
המעבר למגורים באזור העמקים, הוביל את ברק אחרי תקופת התאוששות להמשיך בסטאז' הרפואי שלו במרכז הרפואי העמק בעפולה. מאור ממן, מנהל ה"העמק" וצוות נוסף התגייסו לסייע בשמחה ובסולידריות- במטרה לאפשר את המעבר של ברק – מול משרד הבריאות: "קיבלו אותי מאוד יפה במרכז רפואי העמק מהיום הראשון- כאיש צוות וזה מה שרציתי, להתחיל לשוב לשגרה ולעבוד ולהיות רופא".
מה התובנה הכי משמעותית מבחינתך אחרי האירוע?
"הרבה חושבים על נקמה. אני יכול להגיד שאין לי רגש אחד של נקמה. כשכל האנשים שסביבי, כולל אלה מהקיבוץ חושבים ומדברים על נקמה, אני אומר שצריך לבחור בחיים, זו הדרך שלנו לנצח אותם וזה מה שאני עושה כרגע".
"הסרטן? קיבלתי את החיים שלי במתנה פעמיים"
הסיפור של ברק מקבל פרספקטיבה אחרת, נוכח הידיעה כי חלה בסרטן לפני כארבעה חודשים. בסוף יולי התגלה סרטן כליה בגופו, ובראשית חודש אוגוסט הוא נותח. חודש אחרי, האבחנה הרפואית הצביעה כי הוא נקי לגמרי מהמחלה. "אני חושב שבזכות זה שחליתי בסרטן, קיבלתי את הכלים, לחשוב על התרחיש הכי גרוע שיכול לקרות, ולהאמין באמונה שלמה שרק הטוב ינצח. זה בדיוק המסר שהעברתי לאשתי, שאני צריך אותה איתי וככה נשרוד. אני חושב שהמחלה נתנה לי את הכלי- להאמין ללא דופי שבתוך כל הרע, רק הטוב ינצח. קיבלתי את החיים במתנה פעמיים וזה גם מה שהדהדתי לעצמי ביום המתקפה- שיש לי את היכולת להאמין שאוכל לקבל אותם שוב ולשרוד. שום דבר לא יעצור אותי".
• אחרית דבר
"חשוב לי להוסיף אישית וכקהילה, כי אנחנו מתאבלים וכואבים את אבדן 14 חברי וחברות בית נחל עוז שנרצחו בביתם וסמוך לו ב-7 באוקטובר על ידי ארגון טרור. כקהילה, אנו מייחלים, מחכים ופועלים לשחרורם של החטופים שנלקחו מביתם ביום נורא זה ולא קיבלנו עליהם סימן חיים מארגוני הטרור ומהצלב האדום. אנו כקהילה, בעזרת רבים וטובים, נעשה ככל שביכולתינו לסייע לכל אחד ואחת ולקהילה כולה, אנו מצפים מהגורמים השונים במדינת ישראל לעשות זאת גם".