ביום הזיכרון אני עוצמת עיניים ומעלה את דמותך מולי. עוברת בזהירות על תווי פנייך ומנסה לשמר אותם. בזיכרון שלי אותך אני פוגשת שוב בעיניים הצוחקות שלך, באף הנשרי ובשפתיים הבשרניות המתעקלות לחיוך רחב. אני עוצרת ומתמקדת בחיוך שאהבת לצייר על פנייך לעיתים תכופות. בחיוך שלך שצובט לי את הלב בכל פעם שאני נזכרת בו. ואז בהדרגה, מתחילה להרגיש, איך החיוך הגדול שלך, מרחיב לי את הלב בדיוק כפי שהרחיב את ליבם של כל מי שפגש בך כשדרכת על האדמה.
חיוך שמבקש להיות, לחוות, לגעת, למצות את החיים, לאהוב את החיים!
ביום הזיכרון עם שלם מתבקש לזכור. לזכור את הדרך שעברנו, את פיסות הכאב שאספנו, מהמקום השבור והכואב אל מקום של תקומה ובחירה בחיים.
אנחנו מתבקשים לזכור את כל הפנים המחייכות של האנשים בדרך שחייכו לחיים והאמינו בהם…לא רק במלחמה, אלא בהתנהלותם הפשוטה כשהושיטו יד לתמוך, בכוונה להיות, לצעוד, לחוות.
ואני, אינני זקוקה ליום זיכרון כדי לזכור אותך. אני פוגשת אותך ומדברת אתך לעיתים קרובות כשגעגוע חודר אל הלב. נזכרת ברגעים המצחיקים כשהיינו ילדים. אני האחות הבכורה שמחכה שתיוולד לי אחות קטנה, אך במקום אחות קיבלתי אות, אח קטן שמרגע צאתך לעולם הכרזת "אני כאן כדי להיות".
נזכרת כמה אהבתי להרים אותך ולשחק אתך ואיך לא הצלחתי להפסיק לנשק אותך עד שהיית בוכה ומתחנן שאעזוב אותך, להמשיך לעשות מעשי חבלה ובעיקר לחקור מכשירים חשמליים עד ששווקו חיים. כשגדלת היית האח הקטן שמעצבן את אחותו הגדולה ומפלח לי כל הזמן את אופני ההרים שהיו גדולים ממך בכמה מידות, דואג בסוף היום להיכנס איתם היישר לתוך החומה, ואותי מסתכלת עלייך מנסה לתקן אותם עם כלי העבודה של אבא, מצליחה בקושי להסתיר את החיוך שהתגנב אליי בכל פעם שעשית זאת.
ביום הזיכרון אפשר להרגיש באוויר מעין תחושת אחדות נעימה. זה קורה, כי אנו מסכימים לעצור ולהיזכר בדרך שעברנו כעם. במאמצים הכבירים שהניעו אותנו לקום, להתגבר על כאב וחוסר, להאמין בעצמנו, באנשים שלידנו ובכוח הגדול שמעלינו.ועכשיו אחרי שכאבנו, קמנו והגענו, אנחנו חייבים לזכור. לזכור את יופייה של הדרך, את האנשים שסבבינו, את המתנות הגדולות שקרובות כל כך אלינו. בהושטת היד, במילה טובה הנשלחת היישר מהלב, בחיוך חם בין אנשים, בחיבוק, בשיר ארצישראלי מרגש הפורט על מיתרי הנשמה ובחיוך.
הלוואי שנחייך יותר, נאהב יותר, נהיה יותר……..