הלוויית הנופלים בבית העלמין בקיבוץ בית השיטה
עננה כבדה אפפה את בית השיטה במלחמת יום כיפור. הייתי אז רכזת תרבות, וצורפתי לחמ"ל – צוות אד-הוק בראשות בנימין גל ושורי מיינרט זיכרונם לברכה, שהופקד על התנהלותה הפנימית של הקהילה. מיד עם פרוץ הקרבות התבשרנו על נפילתו של אלון אילת ז"ל שהיכה אותנו בהלם בשל המהירות והראשוניות.
באותו ערב היה אמור להתקיים אירוע תרבות בחדר האוכל ושושנה אילת (אימו) במשקפיה השחורים נכנסה בזקיפות ובנחישות לחדר האוכל, ולמעשה נתנה את האות להמשך החיים הרגילים. הייתה בזה אמירה 'אנחנו כאן, ואנחנו לא נשברים'. אכן כך היה. לאורך ימי המלחמה התקבלו עוד ועוד הודעות על בנים וחברים שלנו שנפלו בצפון ובדרום.
המדיניות של הצוות הייתה לא לאפשר לחברים לשהות בבית, אלא לקיים כל ערב התכנסות בחדר האוכל. להיות ביחד, לשים יד על כתף, לחבק. אני זוכרת את 'מלחמת המודעות', על הלוח המרכזי. יום אחד תליתי מודעה על אירוע, ולמחרת היא הוסרה ובמקומה נתלתה מודעת אבל, וכך לסירוגין – תולים ומסירים, מסירים ותולים. למעשה, לוח המודעות היה מרכז מידע, (לא היו טלפונים וקבוצות וואטסאפ), ממנו שאבו את המידע. כמו קוסם הייתי צריכה לאלתר נושאים להתכנסויות, להזמין מרצים, לתפוס חיילים שקיבלו חופשה קצרה, ולהזמינם לספר על הנעשה בחזית. והציבור הגיע בהרכב מלא, כולל המשפחות השכולות. איש לא נשאר בבית לבד עם עצמו.
כשנודע על חמשת הנופלים בחזית התעלה היה אמור להתקיים מפגש עם ח"כ שבח וייס. היו הרבה שמועות ולחישות, וכאשר וייס שמע על האבדות, הוא נכנס מיד לרכבו וטס לביתו רועד ומבוהל…
הייתה תחושה של חרדה גדולה, אנשים נאחזו אחד בשני, רצו להיות יחד, הרגשתי שאני לא רק רכזת תרבות אלא 'קצינת מוראל' המחזיקה את החברה שלא תתפרק. הערבים האלה היו עוגן שפוי בתוך אווירה של חרדה מטלטלת, שהלכה והתעצמה. אנשים שאלו בעיניים מבוהלות – מי עכשיו בתור? חששו מדפיקות בדלת של בנימין ושורי, תחושה של כמעט חורבן הבית.
באחר הימים התקשרתי לאמרגן של הזמרת חווה אלברשטיין כדי להזמינה אלינו להופעה. נאמר לי בקול נחרץ, שחווה מופיעה אך ורק רק לחיילים בשדה הקרב! פתאום נפלטה מגרוני זעקה: כן, אבל עכשיו שדה הקרב הוא בבית השיטה!! כאן הוא שדה הקרב! למחרת היא הופיעה בחדר האוכל וסיימה את תוכניתה בשיר עם המילים האלה:
ואם הוא יחזור,
באחד הזמנים,
תראי איך פתאום,
אנשים משתנים
ומשהו כמו יתנגן בך בפנים….
ברגע הזה קמו בהפגנתיות שתי אלמנות עם דמעות בעיניים כאילו אומרות – 'שלי כבר לא יחזור…' אחר כך חווה התנצלה.
את חג סוכות הכנתי עם צפורה גלעד ז"ל. ישבתי אצלה בחדרה ויחד בנינו תכנית. כולם מסביב כבר ידעו שיוחי בנה נהרג, חוץ ממנה, וכך בלב כבד זרמתי איתה והתוכנית יצאה לפועל. שרנו את שלומית בונה סוכה ועוד לא ידענו מה קורה עם משה שחורי (בעלה) …
11 בנים, 11 כישרונות, 11 הבטחות, בור נפער בקהילה שהייתה מוכת יגון, לא מעכלת, אבל מאוחדת. שרנו ובכינו, בכינו ושרנו….
לקח עוד יותר משנה עד שהחיטה צמחה שוב….