"חיי למעשה שזורים בעמק היפה שלנו", יוסי גושן
"להיות איש חינוך משמעו להיות למען התלמיד: משמעו לפתוח את הלב כדי שהתלמידים יסדקו בו ויטלטלו אותו, משמעו לכרות אוזן ולפקוח עין כל העת מתוך אחריות ואכפתיות ומתוך נכונות לשמוע ולראות דבר חדש, נכונות להפוך לדבר חדש, למישהו אחר. אל לנו לבקש מאחרים התלמידים לעשות דרך בעוד אנו עומדים במקום. לעמוד במקום משמעו לעמוד מנגד. איש חינוך ממלא את ייעדו רק במקום שבו הוא מיטלטל יחד עם תלמידיו, מתגלה יחד עמם בחולשות ובכוחותיו, צומח יחד עמם".
על המילים המרגשות והמעצימות הללו חתום חבר הכנסת חילי טרופר, והם מתארים אולי טוב יותר מכל את יוסי גושן, איש חינוך מהמעלה הראשונה, אדם שלו זכויות רבות בחינוך וקידום מאות ילדים ותלמידים בכל רחבי ישראל.
בימים אלה, כשהוא סוגר בדיוק 7 שנים כגמלאי, שבנו יחד עמו לרגעים המכוננים בחייו, לשנים בהן עיצב את משנתו החינוכית, למסלולים בהם בחר ולמקומות בהן הטביע את חותמו, כולל ביקור אחד מרגש במיוחד בכפר הנוער ויצו ניר העמק, אותו הוא ניהל בצורה מעוררת השראה.
• "מגיל צעיר מאוד הוריי האמינו בי"
גושן בן 74, נשוי לנעמי, אב לשלושה ילדים וסבא אוהב לתשעה נכדים.
"נולדתי בתימן וכתינוק עליתי ארצה עם משפחתי למעברת עין שמר", הוא נזכר בערגה, "החיים והמציאות במעברה היו קשים מאוד עבור הוריי. חיינו בדוחק רב. אחותי ברכה ז״ל, אף הייתה מהילדים החטופים, אך בזכות תושייה מעוררת השראה של אמי ז״ל ויכולות מופלאות, החזירו אותה לביתנו כעבור תקופה. אני הייתי הבכור מבין שישה אחים, לאבי הייתה חנות מכולת קטנה, ומגיל צעיר מאוד הוריי האמינו בי וטיפחו בי את הרצון להצליח. עד היום זכורה לי אמי שאמרה לי – 'אתה תהיה מנהל המעברה'. בדרכה, נטעה בי את האמונה בעצמי. את משנתה השתדלתי להעביר הלאה בכל שנותיי כאיש חינוך, כשהדבר החשוב במעלה עבורי היה תמיד להאמין בילד שמולי, במיוחד בילדים שלא זכו לכך מהמבוגרים האחרים בחייהם".
"הכפר כולו יקר לליבי – הוא מפעל חיי, וגם היה לי לבית, שם ממש, בבריכת הכפר התחתנתי ושם גידלתי ילדים – את ילדיי שלי וגם לא את ילדיי הביולוגים"
איפה התחיל החיבור שלך לעמק?
"חיי למעשה שזורים בעמק היפה שלנו. בסוף שירותי הצבאי ביחידת אגוז, לאחר מות אמי, עברתי לשרת במחנה עמוס. עם שחרורי התחלתי לעבוד כשומר לילה בכפר הנוער ניר העמק, ומשם הכל היסטוריה. נפשי נקשרה בכפר הנוער ניר העמק כשהייתי רק בן 21".
בשנים האחרונות הוא עבר בעקבות ילדיו והעבודה של נעמי אשתו, שעבדה בתור הרשמת הארצית של קופת חולים כללית, להתגורר בעיר רמת גן. "אני ונעמי מאוד מעורבים ומחוברים למשפחה, עוזרים לילדים, נהנים להוציא אותם מהמסגרות החינוכיות ולהשתובב איתם. אני משתדל לבלות כמה שיותר בחיק משפחתי", הוא אומר, "רמת גן היא לא עפולה, ואני אומר את זה לזכות עפולה. אני יכול לומר שהלב תמיד יישאר בעפולה ובעמק, ואנחנו עדיין מגיעים לביתנו כאן לפעמים וגם לביקורים אצל משפחתנו ברמת צבי וחברים רבים בכל האזור. גם ברמת גן מצאנו הנאה בכל תחומי החיים, עם כל הקרבה למרכז וכמובן הקרבה לילדים והנכדים".
• בחזרה לניר העמק
כמו בשנים עברו, את הנוכחות שלו בכל חדר אליו הוא נכנס קשה לפספס. החיוך ותשומת הלב ובעיקר הקצב נותרו פחות או יותר כפי שהיו. למרות שהרוויח את הסטטוס פנסיונר בעמל רב, לאחר חמישה עשורים של קריירה אינטנסיבית, הוא מקפיד לנהל לוח זמנים תוסס שמתחיל מדי יום ביומו בפעילות במועדון הגמלאים שלו ברמת גן. זה כולל הרצאות מרתקות ומעשירות, פעילות אקטיבית בחוג התעמלות, וגולת הכותרת: השתתפות בחוג ריקודי עם, שם הוא כמובן הוא מציג כישורי כוריאוגרפיה בולטים. לצד אלו הוא מגיע פעמיים בשבוע לטיפולי סוכרת מתקדמים בתל השומר, ומשתתף בפעילויות עירוניות.
"את משנתה של אימי השתדלתי להעביר הלאה בכל שנותיי כאיש חינוך, כשהדבר החשוב במעלה עבורי היה תמיד להאמין בילד שמולי, במיוחד בילדים שלא זכו לכך מהמבוגרים האחרים בחייהם"
רשימת התפקידים הבכירים שאותם מילא גושן מרשימה, בעיקר במחוזות החינוכיים. זה כולל כמובן את ניהול כפר הנוער ויצו ניר העמק לאורך שנים ארוכות, מנהל מתנ"ס ויצו בעפולה, חבר מועצה וממלא מקום ראש העיר בעיריית עפולה. ותפקידו האחרון בטרם פרש – מנכ"ל המפעל להכשרת ילדי ישראל. לצד זה הוא תמיד פינה זמן לפעילות התנדבותית ושימש כיו"ר הנהגת סניף אנוש בבירת העמק, העמותה הישראלית לבריאות הנפש. גושן פעל רבות למען רווחתם וזכויותיהם של מתמודדים עם מגבלה נפשית ולשילובם בקהילה בתחומי החברה, התעסוקה והדיור.
בתוך כל הרשימה הזו לגושן תמיד יישאר מקום של כבוד בויצו ניר העמק, אחד ממוסדות החינוך הוותיקים בעמק, שהפך במרוצת השנים ליעד חינוכי מבוקש עבור הורים ותלמידים מכל רחבי עפולה, העמק והצפון. ולראיה: 94 אחוזים מתלמידי הכפר היו זכאים השנה לבגרות והנהלת הכפר, המורים והצוותים החינוכיים זוכים להערכה רבה על כך.
• מחובר בשמחה ובעצב
בשנים בהם עבד כמנכ"ל הכפר, רכש גושן השכלה אקדמית רחבה וסיים בהצלחה תואר ראשון ושני בחינוך באוניברסיטת חיפה.
במסגרת תפקידו הוא פעל רבות בעידוד ההישגיות, פיתוח מגמות לימוד, הצטיינות בלימודים ולצד זה התמקד בשדרוג התשתיות הקיימות, חידוש והקמת מבנים ומעבדות מתוך הבנה של חשיבות הלמידה בביה"ס אסתטי – עם מרחבי למידה נעימים ומטופחים.
"כל שנה אני מקפיד להשתתף במסיבת הפורשים מניר העמק, מתרגש מחדש לראות אנשים כל כך משמעותיים ולהיזכר עמם בדרך שעברנו יחד. מרגש אותי גם לראות את ההתפתחות שנעשית בכפר בהיבטים החינוכיים ובתשתיות".
ביטוי לחיבור של גושן לכפר בו עבד במשך כארבעה עשורים אפשר לראות בהשתתפות שלו בחודש שעבר במסיבת יום הולדת של חניך שלו ושל הפנימייה, חיים טיבי שמו, תושב המושב יערה שבגליל המערבי. במהלך הערב המרגש דאג טיבי לומר בפני כל הנוכחים כי גושן היה המבוגר הראשון שהאמין בו כילד והעניק לו את הביטחון להאמין בעצמו. "גם היום יש חניכים שמגיעים לבקר אותי ואני משתתף באירועים שלהם, ימי הולדת חתונות וכדומה. לצערי אני שותף לעיתים גם באירועים פחות משמחים, כשבוגרי הכפר שהייתי קשור ומחובר אליהם נפטרו או מצויים במצוקה כזו או אחרת".
מה משאיר אותך מחובר כל כך לבוגרים?
"אני נהנה מאוד לראות את הדרך שהם עשו, עם חלקם אני שומר על קשר הדוק גם היום. כל מפגש עם חניך מהעבר, אקראי ככל שיהיה, מרחיב את הלב ומרגש אותי מאוד. יצא לי כבר להיתקל בחניכים ברחוב הסואן בניו יורק, ביפן, ובוודאי בישראל – כל הזמן. הכפר היה מפעל חיי ותמיד יהיה לו מקום בליבי. אני מתגעגע לחיים התוססים והמהנים לצידם של העובדים והתלמידים. גם היום אני עדיין חושב שניר העמק הוא הכפר היפה ביותר בארץ, על מבניו החדישים, מדשאותיו ומרחביו היפים והמטופחים, בהם השקעתי המון, ושזוכים עדיין לטיפולם המסור של עובדי הכפר – ונראים מצוין בהתאם. הכפר כולו יקר לליבי – הוא מפעל חיי, וגם היה לי לבית, שם ממש, בבריכת הכפר התחתנתי ושם גידלתי ילדים – את ילדיי שלי וגם לא את ילדיי הביולוגים. יש שיאמרו שאת ילדיי הלא ביולוגים טיפחתי אפילו יותר".
• אסתי כהן: "לא יכולתי לבקש מנהל יותר טוב ומכיל מיוסי גושן"
צילום של גושן בניר העמק הוא מתבקש. אחרי תיאום עמו אנחנו נוסעים יחד לכפר והזיכרונות עולים וצפים להם מיד. השומר בכניסה פותח את השער אחר כבוד וגושן הנרגש סוקר מיד את התפתחות הכפר, ואת המרחבים שהיו לו לבית למשך שנים רבות. כל מעבר, כל מתחם וכל מבנה מעלים זיכרון וגעגוע בקרבו של גושן. פעם אחת זה תורם שמונצח, ופעם פדרציה שהתגייסה עבור הכפר. גם בית הכנסת שהקים ואפילו הקיוסק המיתולוגי מזכירים לו נשכחות. אחרי צעידה מתונה נכנסו בשערי משרדי ההנהלה של הכפר. למרות שהגענו ללא הודעה מוקדמת, מנכ"לית הכפר אסתי כהן מקבלת אותנו בשמחה וחיוך ומושיבה אותנו מיד לשיחה נעימה ונוסטלגית. לשניים אינספור זכרונות משותפים, קולגות משותפות וחיבורים למכביר.
"ליוסי יש הרבה מניות בהתפתחות של ניר העמק", אומרת כהן, "הוא השאיר פה חותם משמעותי כאיש חינוך – ובכלל כאדם. ראשית בנראות של הכפר ובאמירה שזה לא פחות חשוב מהלמידה עצמה. בתקופה ההיא התפיסה הרווחת הייתה שאפשר ללמוד גם במוסדות חינוך לא מטופחים במיוחד, לא ממוזגים, אבל הוא חשב אחרת, פעל בהתאם והשיג תקציבים שאפשרו לתת לכפר מראה נעים ומכובד. בדרך הזו גם התלמידים שמרו יותר על המבנים ומתחמי הלימוד. אני יכולה להגיד שהוא לא השאיר לי ברירה ואני חייבת להמשיך את דרכו, בסטנדרטים שהוא הציב, וזה נזקף לזכותו. מעבר לכך, כמי שמנהל את הכפר הוא האמין בשיתוף מלא של המנהלים בקבלת ההחלטות ומתוקף תפיסה זו נתן לי וליתר המנהלים שעבדו לצידו חופש מלא. זה לא מובן מאליו בסגנונות הניהול, בעיקר בתקופה דאז, אבל זה הוכיח את עצמו. חשוב להדגיש שזה היה מגובה בהצבת יעדים ומטרות. בכל ישיבה הוא תמד הקפיד לומר שהוא יתמודד עם גיוס התקציבים, שעות הלימוד, האתגרים והקשיים, ושאנחנו נתמקד בחינוך ובקידום התלמידים וככה זה באמת היה. אני יכולה להעיד שלא יכולתי לבקש מנהל יותר טוב ומכיל. היום אנחנו בית ספר מבוקש מאוד וליוסי חלק נכבד בכך. גם בעת הנוכחית הוא תמיד מוזכר בהקשרים חיוביים וכמי שעזר לתלמידים וחניכי פנימייה רבים, ברגישות ומסירות אין קץ".
• "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו"* הרב שלמה קרליבך
בתפקידו האחרון, לפני שפרש לגמלאות, כיהן גושן כמנכ"ל המפעל להכשרת ילדי ישראל. במסגרת התפקיד הוא ניהל רשת ארצית של משפחתונים וכפרי נוער של ילדים שנאלצו לצאת מבתיהם. "תמיד אני אומר שניר העמק זה מפעל חיי ונפשי קשורה בכפר, אבל אם הייתי יכול לחזור חזרה ליום אחד בקריירה שלי, הייתי כנראה חוזר למפעל להכשרת ילדי ישראל, שם הילדים זקוקים אפילו יותר לטיפול אוהב ומסור".
"הקשר עם התושבים, סיוע לכל נזקק ודאגה למיצוי זכויות התושבים היו המשך טבעי לבית המסורתי בו גדלתי ובו ראיתי כיצד הוריי דאגו לכל המעברה – ולאחר מכן לכל השכונה"
לצד פועלו החינוכי רב העשורים, גושן זכור רבות בעפולה גם מפועלו בזירה הקהילתית, החברתית והפוליטית, כבכיר במפלגת הליכוד. "בראשית הקריירה שלי הייתי ממקימי מתנ"ס ויצו", הוא אומר, "המתנ"ס הוקם בלב שכונת מצוקה והתפקיד שלו היה לספק לילדי השכונה פעילויות חינוכיות מעשירות, לקדם אותם ולפתח אותם, על אף הרקע הקשה. שנים ארוכות פעלתי גם כשליח ציבור במגוון תפקידים. בין היתר כיהנתי כחבר מועצת עיריית עפולה וממלא מקום ראש העיר. התרומה לקהילה, הקשר עם התושבים, סיוע לכל נזקק ודאגה למיצוי זכויות התושבים היו המשך טבעי לבית המסורתי בו גדלתי ובו ראיתי כיצד הוריי דאגו לכל המעברה ולאחר מכן לכל השכונה – גם כשהם עצמם חיו בדחק".
איך אתה רואה את מערכת החינוך היום לעומת התקופה בה היית מנהל?
"אני חושב ומאמין שהיא השכילה להתחדש ולמנף את עצמה באופן ראוי להערכה"
מה "האני מאמין" שלך?
"המשפט 'כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו'. אם זכית להיות המבוגר הזה – אשרייך. היכולת להשפיע על עתיד ילדי ישראל בדרך הנכונה לחינוך וחיזוקים, ולתת לילדים להאמין ביכולות שלהם על מנת שיוכלו להצליח בחיים, לא מובנת מאליה".
איזו מורשת השארת בתום הקריירה שלך?
"להאמין בחניכים ולוודא שהם מקבלים הזדמנויות, תשומת לב ואהבה בכדי להגיע להישגים, תוצאות והצלחות – עם אמונה מלאה. גם את הדאגה לחניכים בלילה כמו ביום ובדיוק כמו כל אבא ואמא שזה תפקידם 24 שעות ביממה. כך ראיתי את תפקידי בחינוך, כחובה על מנת לזכות באמון החניכים ולהיות מסוגל להוביל אותם להצלחות ואמונה בעצמם".
במה אתה הכי גאה?
"לראות שבין בוגרי הכפר והפנימייה נמנים אלופי צה״ל, פרופסורים, אנשי חברה, תרבות ורוח, מורות ומורים, רופאות ועורכי דין. אנשים טובים ונהדרים, רבים מהם בנו עצמם והיו לאקדמאיים הראשונים במשפחתם"