מאות חקלאים הגיעו השבוע אל משכן הכנסת בירושלים בשיירה של מעל מאה טרקטורים והפגינו נגד "הרס החקלאות בישראל", לדבריהם. שיירת הטרקטורים חסמה את רחוב קפלן בבירה, כביש הגישה לכנסת, ולאחר מכן התרכזו בגן הורדים מול המשכן. את מאבקם ממקדים החקלאים בשורה של גזירות כלכליות, במחירי פערי התיווך, בצמצום התמיכה הממשלתית בקרן לנזקי טבע לחקלאים, במיסים שונים המוטלים עליהם, בהעלאה הצפויה של מחיר המים לחקלאות, ברפורמה המתוכננת בענף הפטם וכן בסיוע מוגבר לייבוא חקלאי מחו"ל על חשבון היצרנים המקומיים.
בין המשתתפים שלקחו חלק בשיירת המחאה גם חקלאים רבים מאזור עמק יזרעאל, בין היתר ממושב כפר ברוך והיוגב וכן איתן ברושי מקיבוץ גבת, שהביע אף הוא תמיכה בחקלאים. במהלך המחאה נשאו החקלאים שלטים רבים עליהם נכתב ב"אין חקלאות אין ציונות", "חקלאים, זן הולך ונעלם", "חקלאות ישראלית, גאווה לאומית" ועוד.
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
• "הממשלה מתגאה בהישגי החקלאות אך פועלת לחיסולה"
בין המשתתפים בהפגנה גם טל זמיר, חקלאי ממושב היוגב. לזמיר טענות רבות על מדיניות הממשלה בכל הנוגע לחקלאי ישראל
"החקלאות והחקלאים בישראל הקימו את מדינת ישראל וקבעו את גבולותיה", אמר השבוע זמיר, "החקלאים שומרים בפועל על אדמות הלאום וגבולותיה. בשנים האחרונות ממשלות ישראל פוגעות ומחסלות את החקלאים וגם את החקלאות. בפועל, עשרות משקים מתחסלים מדי יום. לשם הידיעה, 200 רפתות התחסלו בשנתיים האחרונות מתוך 800 רפתות. הדור הצעיר מסרב לחזור למשקים ולחקלאות ולהיות שק החבטות של הממשלה. החקלאות בישראל היא מהמובילות ופורצות דרך ומכל העולם באים ללמוד מאיתנו. הממשלה מתגאה בהישגי החקלאות אך פועלת לחיסולה. נוכח זאת לא מפתיע שהגיל הממוצע של חקלאי ישראל הוא מעל לשישים. בצעד פופוליסטי הפכו נושאי הלפיד, מלח הארץ, לשק החבטות של המדינה. אנו סופגים היטלים על עובדים זרים, קנסות של עשרות אלפי ש"ח מוטלים על ידי פקחים הפושטים על מעסיקי עובדים זרים ומחירי המים מאמירים. לצד זו מתקיימות רפורמות חד צדדיות של התייעלות ושחיקה ברווחים כתרומה ליוקר המחיה וזאת רק על הסקטור החלש שיוקר המחייה לא באשמתו. המחלבות, המשווקים ורשתות השיווק מרוויחות מאות אחוזים על גב החקלאי ועל גב הצרכן והם אלו הצוחקים כל הדרך אל הבנק. בהם לא נוגעים. הס מלפגוע בבעלי הון שבקרוב ישתלטו על כל החקלאות כפי שקרה בענף הפטם. במקום לקבל הערכה על תרומתנו הופכים אותנו לשק חבטות. הופכים את החקלאים לאויבי העם, לאחראים ליוקר המחיה אך במציאות הדבר רחוק מהאמת. פערי התיווך בין התוצרת החקלאית היוצאת מהמשק ועד שמגיעה לצרכן קופצת במאות אחוזים. כולם מרוויחים בשרשרת השיווק למעט היצרן.
הדור הצעיר מסרב לחזור למשקים ולחקלאות ולהיות שק החבטות של הממשלה. הממשלה מתגאה בהישגי החקלאות אך פועלת לחיסולה, נוכח זאת לא מפתיע שהגיל הממוצע של חקלאי ישראל הוא מעל לשישים. בצעד פופוליסטי הפכו נושאי הלפיד, מלח הארץ, לשק החבטות של המדינה.
הממשלה הקפיטליסטית חונקת את החקלאים והאזרחים, אך מנגד מעודדת את הטייקונים. "הון-שלטון" הפך למושג יסוד בהנהגת המדינה. העם סובל, החקלאים סובלים, יוקר מחיה מחפיר. אך מי נהנה?
זה מזכיר לי את האמרה על הניסוי של תלישת רגליים של זבוב. מורידים רגל אחת ואומרים לזבוב לקפוץ והוא קופץ, כך עד שמורידים את כל הרגליים. כשהזבוב לא קופץ לאחר הפצרות המסקנה שהוא חרש. המדינה איבדה את הדרך, הפכנו לארץ אוכלת יושביה. מנגד, בשעת משבר יש כסף למטוס לראש הממשלה, תוספת משכורות לנבחרי העם ותספורות לטייקונים שכעבור שנה חוזרים לממונם הקודם על חשבון האזרח הפשוט. מי צריך אויבים שההנהגה מתנהגת כך לאזרחיה הנאמנים".
