תמונה: tania
כיתוב: מסורה ומחויבת: ד״ר טניה חנציס. צילומים: שרותי בריאות כללית צפון
צילומים: שרותי בריאות כללית צפון
מאת יניב אעידן
• ד״ר אורן שפנר: "עבור האנשים האלו, שאיבדו את מקומם בעולם, העזרה הזו היא ממש חבל הצלה"
"שמי ד"ר אורן שפנר, מומחה ברפואת ילדים, עובד במרכז בריאות הילד של שרותי בריאות כללית בעפולה. לאחרונה התנדבתי למשלחת סיוע רפואי לפליטים אוקראינים במסגרת עמותת נתן – NATAN Worldwide Disaster Relief. נתן הוא ארגון התנדבותי רב תרבותי אשר הוקם לזכרו וברוחו של אייבי נתן ז"ל. ארגון נתן עוסק במתן סיוע הומניטרי באתרים רבים בעולם מזה קרוב ל-20 שנה. המשימה של נתן באוקראינה החלה בסמוך לפרוץ המלחמה, ונמשכת עד היום. הקבוצה בה התנדבתי יצאה למשימה של 16 יום, לעיר בפולין בשם פשמישל Przemysl אשר קרובה כ-20 דקות נסיעה לגבול עם אוקראינה. ארגון הצלב האדום הפולני מפעיל בעיר מבנה גדול אשר שימש בעבר כמרכז מסחרי והוסב כעת למחנה מעבר לפליטים הרבים שחצו את הגבול לפולין.
בתוך מחנה הפליטים הוקמה מרפאה זמנית אך מאובזרת היטב המספקת שירותי רפואה מכל הסוגים לפליטים הרבים שעוברים במחנה. את המרפאה הפעלנו בכל יום בשעות 8:00-20:00. מיד עם פתיחת הדלתות חיכו אנשים להיכנס ולקבל סיוע רפואי, וזרימת המטופלים נמשכה באופן רציף בכל שעות היום. במהלך ימי המשלחת טיפלנו ביותר מ-1000 איש במשימות רפואיות, בעיות נפשיות, בעיות סוציאליות ובמשימות לוגיסטיות מורכבות.
קבוצת המשלחת שלנו מנתה 11 אנשי צוות וכללה 3 רופאים, 3 אחיות, 3 עובדים סוציאליים, איש טכני ומנהל משלחת. מתוך חברי הקבוצה היו 2 רופאים מארה"ב – רופא מיון ורופאה פנימאית. כל חברי המשלחת היו מקצוענים ביותר, כל אחד בתחומו, דבר ששיפר מאוד את רמת הטיפול שיכולנו להעניק לאנשים. לשמחתנו, על הקושי השפתי התגברנו בעזרת 5 מחברי המשלחת שהינם דוברי רוסית, וכן בעזרתם של מתורגמנים מקומיים.
החוויה של כניסה למחנה איננה נעימה ואף קשה לעיכול. בתוך המחנה נפרסו שורות-שורות של מיטות שדה באולמות ענק עם תאורת פלורסנט תמידית, ללא פרטיות או שקט. נשים וילדים, קשישים ונכים מתקבצים באולמות ללא וודאות של יותר ממספר ימים קדימה. הלב נצבט..אבל עם זאת מאוד מעודד ומשמח להבין את גודל ההתגייסות והכמות האדירה של הציוד שנתרם. המחסנים העצומים של המחנה המשיכו להתמלא כל הזמן בארגזים שלא חדלו להגיע".
"אז נסעתי לשבועיים, עזבתי את המשפחה, החברים, העבודה. עזרתי במעט שיכולתי, אבל אני מרגיש שהרווחתי כל כך הרבה"
למרפאה הגיעו משלוחים בלתי פוסקים של ציוד רפואי, תרופות מכל סוג ובכל השפות, וברשותנו היה אף מכשיר אולטרה סאונד ששירת את מטופלי המרפאה. האפשרות להעניק טיפול רפואי איכותי ומדוייק היתה נקודת אור בתוך המציאות הקשה שבה פעלנו. במהלך השהות שם חוויתי המון רגעים מרגשים, קשים, משמחים ומספקים, קשה לספור. אבל ביניהם היו כמה רגעים מיוחדים ששווה לזכור – הסבתא שהגיעה למרפאה וכל מה שהיא רצתה זו בובה של דובי לחבק בלילה, הנערה בהריון שלא הרגישה את העובר כבר שבוע וכל כך שמחה כשמצאנו דופק תקין באולטרה סאונד, הילד שמאז פרוץ המלחמה אוכל רק בננה ופירה והסכים סוף סוף לטעום סנדוויץ' ודמעות השמחה של אמא שלו, קטוע הרגל שהגיע למרפאה בכל יום להחליף חבישה, וביום שנסע הגיע לתת לאחות מתנת פרידה, הנערה שצעדה שבוע לבד ברגל בלי אוכל ושינה והגיעה תשושה, רועדת וחרדה, והסבתא שלקחה אותה תחת חסותה ושמרה עליה כל הלילה…. ועוד הרבה רגעים כל כך אנושיים.
במקרים שבהם יכולנו לעזור אפילו במעט – תחושת הסיפוק הייתה אדירה. עבור האנשים האלו, שאיבדו את מקומם בעולם, ושהעולם לאט לאט מתחיל לשכוח אחרי חצי שנה, העזרה הזו היא ממש חבל הצלה. הם זקוקים לה ומעריכים אותה. אז נסעתי לשבועיים, עזבתי את המשפחה, החברים, העבודה. עזרתי במעט שיכולתי, אבל אני מרגיש שהרווחתי כל כך הרבה. מחכה כבר לפעם הבאה״.
• טניה חנציס: "הפליטים בהם טיפלנו היו אסירי תודה"
"אני טניה, רופאת ילדים במרכז בריאות הילד בעפולה. המלחמה בין רוסיה ואוקראינה שהובילה להפוך את מציאות חייהם של רבים והפכה אותם לפליטים זעזעה אותי. ברגע שהבנתי שיוצאות משלחות של רופאים ישראלים לאזורים בהם מצויים פליטים – לטובת עזרה רפואית – מאוד רציתי לנסוע. בהמשך שמעתי על עמותה בשם "למענם" שמוציאה מתנדבים למולדובה – לאזורים בהם שוהים פליטים. הצטרפתי לאחת מהמשלחות וטסתי עמם.
במשלחת היו שלושה רופאים (אני כרופאת ילדים, רופא משפחה ופסיכיאטר). כמו כן היו גם שתי אחיות ומרפאה לתחום הרגשי.
כיתוב: מסורה ומחויבת: ד״ר טניה חנציס
היינו בקישינב ומשם כול יום נסענו למספר מקומות ברחבי מולדובה איפה שהיו פליטים. בין היתר סייענו בפנימיות, בתי הארחה, בתי נופש ומנזר. הרצון לסייע בטיפול היה מורכב ומאתגר מכיוון שלא היה לנו מקום מסודר כמו מרפאה ניידת או מתחם כזה או אחר. נאלצנו לסחוב את כל התרופות איתנו בתיקים גדולים והאנשים שטיפלנו בהם היו אסירי תודה. התרופות והמכשור שהיה בידינו היה בחלקו מישראל- כחלק מהציוד שהביאה המשלחת הראשונה וחלק קנינו בבתי המרקחת באזור. הקשר עם האנשים והעזרה העניקו לנו כוח ומוטיבציה לעבוד ולסייע ככל שניתן. אני בדקתי ועזרתי בעיקר לילדים שהיו עם האמהות שלהם. לא היה לנו שיתוף פעולה עם רופאים מקומיים. לצידנו היו גם משלחות ממדינות אחרות. להם הייתה מרפאה ניידת באוטובוס ובם סייעו למי שבא אליהם. חזרתי הביתה עם תחושה מאוד מספקת ומתגמלת – בעיקר שעזרתי לאנשים במצב לא פשוט כלל וכלל".