אהיה האישה הישראלית הראשוני בראלי דאקר. יעל קדישאי
הערכות מקדימה של יותר מחצי שנה, רכיבה יום יומית במשך שמונה ימים ולאורך מאות קילומטרים בדיונות לא נגמרות, מד טמפרטורה שהצביע על 47 מעלות לוהטות ואדרנלין במינון גבוה ביותר. כל האלמנטים הללו היו מנת חלקה של הרוכבת יעל קדשאי ממושב מרחביה שבעמק יזרעאל, בראלי מרוקו שהסתיים לפני כחודש. קדשאי הגיעה לקו הסיום של מרוץ השטח המאתגר במקום ה-11 הכללי מתוך 80 רוכבים, והראשונה מהישראלים, הישג מרשים בכל קנה מידה, בעיקר כשהאופנוע עליו רכבה הוא לא בדיוק ייעודי לתוואי המדברי.
• יוצאים לדרך
למרות שעברה תקופת מה מאז חצתה את קו הסיום, נראה שעדיין נותר אדרנלין בגופה של קדשאי, והיא משחזרת את המרוץ בדיוק רב, את הניווטים, הדיונות העצומות וגם את ההכנה שלה היא נדרשה וכללה בין היתר תזונה מותאמת, שעות בחדר כושר, ריצות, אימוני כח וסיבולת לב ריאה. "ההחלטה להשתתף בראלי מרוקו הגיעה מתוך רצון עתידי להתחרות בראלי דקר, הראלי הכי מוכר בעולם המוטורי", היא מספרת, "בכדי להתמודד בו, נדרש ניסיון בראלי מדברי. המסלול בראלי התחיל באגאדיר, על קו חוף הים, מהצד המערבי של מרוקו ובהמשך חוצים את המדינה מזרחה, אזור עם הדיונות הכי גדולות במרוקו. זה אזור שמוכר ואהוב לתיירים וחובבי אקסטרים. כל המטרה של המרוץ הזה היא לנווט כמה שיותר מהר עם ספר דרך שהוא אמצעי הניווט שלנו הרוכבים, יחד עם מדי מרחק שמותקנים על כידון האופנוע. כל ערב קיבלנו מפה עם המסלול של היום שאחרי וחתרתי לסיים את הקטע בזמן המהיר והקצר ביותר, כמובן דרך מעבר בכל הנקודות שצוינו. בחלק מהימים לנו באוהלים בשטח, חלק במלונות, וזו אופרציה גדולה. מתחרים בראלי לא רק אופנועים אלא גם 'מאבריקים', מכוניות ומשאיות מרוץ. בגדול התכנסו לטובת המרוץ 2000 אנשים, סוג של עיר, עם מחנה נייד שכל יום יומיים מפורק ומקימים אותו מחדש, הפקה במלוא מובן המילה".
• "להרים את הראש"
לאורך ימי המרוץ, רכבה יעל כל יום בין חמש לשבע שעות ולחלק מהמתמודדים זה לקח גם 10 שעות: "זה 300-400 קילומטרים מדי יום, לפעמים במהירות של 160 קמ"ש, עם הרבה דיונות ונחלים, מתוואי סלעי לחולי שהופך להיות יותר איטי".
היא ויתר הרוכבים מישראל זכו לתמיכה ושירות מכאני מצוות מקצועי, בכדי שבסוף היום יוכלו להתפנות למנוחה ולא לעסוק בתיקונים בשעות הלילה. את התמיכה המנטלית היא קיבלה מהוריה שליוו אותה במרוץ, "ההורים שלי 'ניצלו' את התחרות לטובת טיול במרוקו שהיא מדינה מהממת ביופייה, לפחות ככה אומרים, ואני בעיקר נחשפתי לטבע שלה. התמיכה החד משמעית שלהם כמובן שעזרה לי מאוד בהתמודדויות ובכלל בעולם המוטורי. הגעתי לתחרות הזו עם מוכנות פיזית ומנטלית גבוהה והצלחתי גם להינות מהתחרות ומדי פעם להרים את ראש ולהינות מהנוף. בסופו של דבר מרגישים מסופקים ועם הרבה אדרנלין כשמסיימים יום רכיבה בלי להתברבר יותר מדי, מה שקורה בד"כ לרוכבים רבים".
קדשאי, 30 היא עובדת חברת אלביט, בתעשייה הביטחונית, באוטונומיה ורחפנים. "להובי שלי עם האופנועים אני קוראת עבודה שנייה", היא אומרת, "האופנועים זו האהבה שלי ואם הייתי יכולה הייתי עובדת רק בזה. כרגע זה בעיקר תחביב יקר שלא מכניס כסף ומוציא הרבה, אלא אם כן אתה בטופ העולמי".
• "מיניבייק לגמדים בצבע צהוב"
ההקשר של שם משפחתה של יעל, מתבקש. אביה, אביב קדשאי, הוא הדמות המזוהה יותר מכול אחד אחר בישראל בהקשר של מירוצי ראלי בכלל ומרוץ הדקאר בפרט. הוא גם הישראלי הראשון שסיים את המרוץ הקשה ביותר בעולם בהצלחה (בשנת 1995).
"האופנועים זו האהבה שלי ואם הייתי יכולה הייתי עובדת רק בזה. כרגע זה בעיקר תחביב יקר שלא מכניס כסף ומוציא הרבה, אלא אם כן אתה בטופ העולמי..אני אהיה הישראלית הראשונה שתתחרה בראלי דקאר, אחרי שאבא שלי היה הישראלי הראשון שסיים את התחרות והיה פורץ דרך. זה מקסים בעיניי"
החיבור הראשוני של יעל לעולם המוטורי התרחש איפשהו בגיל 4, "האופנוע הראשון שלי היה סוזוקי גמדי 50 סמ"ק, מצויד במנוע 2 פעימות", נזכרת יעל, "מיניבייק לגמדים בצבע צהוב. הוריי התקינו לו גלגלי עזר של אופניים. על אופניים עדיין לא ידעתי לרכב. אבא שלי לא הספיק לזוז בזמן שהסוזוקי זינק בטירוף ולפני שהבנתי מה קורה התנפצנו יחד על קיר. כל הסיפור של בית החולים וזעזוע המוח שספגתי לא זכור לי במיוחד, ואולי בזכות זה הטראומה לא הייתה עמוקה מספיק. תוך כמה ימים למדתי לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר, ומשם מהר מאוד התחלתי גם לרכב על אופנועים, טרקטורונים, מכסחת דשא וכל כלי עם מנוע שהייתי מסוגלת לתפעל".
כשיעל הגיעה לגיל תיכון, חוק הנהיגה הספורטיבית עדיין לא היה קיים והיא נאלצה לרכוב בעיקר בשבילי העמק ובתחרויות האנדורו שאורגנו באותה תקופה על ידי עמותת רוכבי האנדורו. המרוצים ההם היו בדרגות קושי גבוהות מאוד, ונוכחות הנשים בתחרויות הייתה דלה להחריד. האמיצות הבודדות שהעזו להשתתף, התקשו להשלים הקפת התשה אחת ולהגיע אל קו הסיום. "בגיל 15 השלמתי את תחרות האנדורו הראשונה שלי בהצלחה, כשאבא שלי מזנב בי כל הדרך. בסיום המירוץ הזה הבנתי "על אמת" איזו רמת כושר גבוהה נדרשת מרוכב אנדורו. זה דחף אותי לאמץ משמעת אימונים והקפדה על חיי שגרה של ספורטאית".
• "הבנתי שלא היה בא לי להזדקן כל-כך מהר"
הכישרון הטבעי, התמיכה המשפחתית והדרייב להצליח הוביל את יעל לזכייה בתואר אלופת ישראל באנדורו לנשים בשנת 2009-2010. שנה מאוחר יותר היא התגייסה לצה"ל ועם הכלים שספורט האופנועים העניק לה, בגוף ובנפש, היא התקבלה כלוחמת ליחידת עוקץ.
כבת למשפחת קדשאי, כמה שנים לאחר שחרורה מצה"ל היא החלה לחוש את דגדוג הגעגועים לאקשן ואקסטרים. "נולדתי לעולם הזה ואני מרגישה על האופנוע הכי נוח בעולם. הבנתי שלא היה בא לי להזדקן כל-כך מהר והחלטתי לחזור לעולם התחרותי, הפעם לסגנון רכיבה שונה ממה שידעתי עד אותו זמן: 'ראלי-רייד'", היא מספרת, "אין ספק שסיפור החיים המרתק של אבא שלי, השפיע עליי לא מעט. אבא היה הרוכב הישראלי הראשון שנטל חלק, זינק וסיים, ראלי מדברי בין-לאומי, במצרים, שבאותו זמן לא הייתה מי יודע מה ידידותית לישראלים: ראלי הפרעונים 1990. 5 שנים מאוחר יותר אותו אבא שלי היה הישראלי הראשון שזינק וסיים את ראלי הדקאר היוקרתי.
רכיבת ראלי דורשת מהרוכב יכולת פיזיות ומנטליות עצומות. תוך כדי רכיבה על אופנוע חזק ולא קל במיוחד, עליו להתגבר על תלאות הדרך תוך כדי ניווט מדויק דרך נקודות ציון. תחרויות אלה מתקיימות לרוב למרחקים ארוכים, והקשות בעולם מתקיימות במשך מספר ימים עד שבועיים (הדקאר)".
את מרוץ הראלי הראשון שלה סיימה יעל לפני כשלוש שנים ולדבריה היא בעיקר למדה מה נדרש ממנה בכדי להצליח. מאז ועד היום היא משתתפת בתחרויות בישראל במסגרת ליגת ה'ראלי רייד', אליפות ליגת האנדורו בישראל ובתחרויות ברחבי תבל. בתחרויות הללו היא זכתה להישגים מרשימים. "ההתחרות באינדורו היא בעצימות יותר גבוהה, אבל היא חד יומית ולשלוש או ארבע שעות", היא מסבירה.
במסע שלה לקראת ההתמודדות העתידית בראלי דקר, יעל תרה אחר ספונסר שיאפשר לה להגיע מוכנה ולהתחרות בעוד ועוד תחרויות, לקראת הראלי המפורסם שיוצא מדי שנה לדרך בחודש ינואר.
"כרגע אני זוכה לתמיכה מחברת עופר אבניר, בקבוצת המירוצים שלהם גם באינדורו וגם בראלי, אבל הייתי כמובן שמחה לספונסר נוסף שייתמוך בי כלכלית ברכיבה התחרותית. בהתאם למימון גם אדע אם אוכל להתחרות בינואר 2024 או 2025", היא מדגישה, "אני אהיה הישראלית הראשונה שעושה את זה, אחרי שאבא שלי היה הישראלי הראשון שסיים את התחרות והיה פורץ דרך וזה מקסים בעיניי".
לסיום, את מזהה התפתחות והתקדמות בחיבור של נשים לעולם המוטורי?
"בשנים האחרונות הנוכחות של נשים הולכת וגדלה. בתחרות הספציפית האחרונה במרוקו התמודדו רק 3 נשים על אופנועים – אבל ברכבים היו המון ובפודיום של המשאיות גם היה צוות נשי שמורכב מנהגת, נווטת ומכונאית והיה מדהים לראות את זה. בתחרויות הבינ"ל כבר יצא לי להתחרות מול הרבה יותר נשים ואין ספק שהמגמה מתרחבת ומתפתחת. אני חושבת שהספורט הזה מתאים לנשים למרות שהוא קשה ואינטנסיבי. מוטיב הכוח הוא לא בהכרח האלמנט שיוביל לניצחון בתחרות. נדרשת הפעלה של הראש ולהיות מולטי-טאסקינג. אני בטוחה שנשים יכולות להיות מאוד מוצלחות בזה ואני רואה את זה קורה בתחרויות ובמסלולים".