בניגוד לשירו של המשורר הלאומי א. גולן, שישי בצהריים זה ממש לא בירות, מטקות ושמיים, אלא יותר בכיוון של קובה צהובה/אדומה וחלה טרייה מעשה ידיה המבורכות של אמא ובשלושת השבועות שעברו גם היכל הספורט בגן נר נכנס ללו"ז.
תמיד טענו אנשים מסביב שיום שישי בצהריים זה זמן קלאסי לכדורסל ולא רק לכדורגל, ואחרים טענו שכדורסל ישראלי איכותי מלא אמוציות ורגש, כזה שיש לו חיבור מושלם עם קהל האוהדים, ניתן למצוא בעיקר בליגה הלאומית כי שם זה עדיין טהור, מקומי ופחות ממוסחר. האמת, צדקו בכל מילה.
העונה המטורפת הזו פשוט עמדה בכל הציפיות ועל סדרת הגמר המפתיעה של גניבת ביתיות באופן עקבי האחת מהשנייה אין עוד מה להוסיף. הכל התנקז לג'אפ בול ול-40 דקות (אופציה להרחבה) של דם, יזע ודמעות.
זכיתי לשבת לאורך המשחק כולו ליד '5 לב אדום', הלא הוא הקפטן האגדי אבישי גורדון, שהגיע למשחק החמישי והמכריע נרגש לא פחות מהאוהדים, כשעוד רגע הוא עולה על מדים ומזנק לפרקט.
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
לאחר כניסה וחיבוק גדול ממנהל האולם טוביה סבג, נכנסתי לאולם והקהל המדהים של הגלבוע בראשותם של גרעין gilboa supporters שוב נרתם לצו 8 והיציעים היו מלאים ב-1,800 צופים. זה הרגע שבו אתה חש עוצמה, חשמל באוויר ומסורת של מועדון שראוי להשתייך לליגה הבכירה.
זכיתי לשבת לאורך המשחק כולו ליד '5 לב אדום', הלא הוא הקפטן האגדי אבישי גורדון, שהגיע למשחק החמישי והמכריע נרגש לא פחות מהאוהדים, כשעוד רגע הוא עולה על מדים ומזנק לפרקט.
ועכשיו קצת היסטוריה. 6 שנים לאחור במדויק (27 למאי 2010), ככתב ב"ידיעות אחרונות", אני וכל אנשי גלבוע/גליל קפצנו יחדיו על הפרקט בהיכל 'נוקיה' וחגגנו אליפות מדהימה. יום שישי שעבר בגן נר (ה-27 למאי 2010), בדיוק 6 שנים אחרי אותה אליפות היסטורית, הקבוצה עלתה לליגה העל בחזרה. והאמת, קשה היה להתעלם מהפלאשבקים. בזמן שאני ואבישי גורדון העלנו זיכרונות מאותה עונה היסטורית, חלף על פנינו עודד קטש, האדריכל של אותה אליפות. ברקע חואקין שוכמן השתטח פעם אחר פעם על הפרקט כמו ווינר אמיתי, ובין לבין גוני יזרעאלי עשה שלום מהיציע וג'ייסון סיגרס בינתיים תפר עוד שלשה מהסרטים בדרך לניצחון מוחץ. זהו זה, גלבוע/גליל חזרה למקומה הטבעי. להתראות בליגת העל.