בעולם הספורט רווחת הקלישאה סביב שיתוף שחקני בית. כולם רוצים אותם בקבוצה ואף בהרכב, אך בפועל לא תמיד מוכנים להתפשר בנוגע לאיכות. לא רבים השחקנים שאצלם שני הפרמטרים משולבים-מקומי ואיכותי.
שחקן הבית העפולאי, אור אליהו, הוא הדוגמא המושלמת לכישלון הקבוצה עם שחקני הבית השנה. שני שערים נפלאים בתוך חמישה ימים היו עבורו רק בונוס לאחר 180 דקות בהן הוכיח כי היה ראוי ליותר הזדמנויות מתחילת העונה, אך בואו נודה – זה בלתי אפשרי כאשר מגיע מאמן בתחילת השנה עם "השחקנים שלו".
מה תגידו על עוד שחקן בית שנע מתחילת העונה בין הספסל להרכב כדי לאפשר למאמן לבצע "רוטציה" בכדי שכולם יהיו מרוצים? זהו יובל שואט שמוכיח בשלות מקצועית ושביכולתו להוביל על כתפיו את הקבוצה. 10 שערים בכל המסגרות ואינספור בישולים (שלושה מהם רק במשחק מול אשדוד) הם דוגמא מצוינת לכך. שואט נראה מעולה מתחילת העונה והפך ל"מבוגר האחראי" ולדמות חיובית בחדר ההלבשה עבור השחקנים הצעירים.
"מהפכת הצעירים" של לחמן בהחלט מבורכת אך כאן היה מקום להתערבות של הנהלת הקבוצה. בכל מועדון להנהלת הקבוצה המנדט להכתיב את הקו הכללי, להתערב ברכש, ובחלוקת התקציב. כמובן לא לקבוע מי ישחק, אך לבחון האם המועדון והמאמן המיועד משדרים על אותו הקו והאם שניהם באסטרטגיה אחידה של ניצול המשאב המקומי וחיזוק הקבוצה באמצעות שחקנים שבאמת משדרגים ולא להפך.
ההנהלה חייבת לדרוש את חזרתם של שינהר מורד (מתי סוף סוף הוא יקבל את ההזדמנות?) ומתן נחמני. עם כל הכבוד לחבר'ה הצעירים שנחתו מסכנין וקריית שמונה, שחקני הבית "לא נופלים" מהם ובראייה עתידית- חשובים מאוד למועדון. השאלה אינה אם הקבוצה תזכה בכרטיס לפלייאוף העליון, אלא האם אנו מגדלים שחקנים צעירים עבור קבוצות האזור ושולחים את שחקני הבית "להשתפשף" בליגה השלישית, או לחילופין- מציבים מטרה ברורה: הגדלת שיתוף שחקני הבית בהרכב והפיכתם לעוגן מרכזי בקבוצה.