כבר מעל לשלושה חודשים ישראל מצויה במלחמה קשה, כזו שגובה מדי יום מחירים כבדים בקרבות מול האויב האכזר. כ-300 אלף אזרחים, נשים וגברים, התעוררו בביתם וברגע אחד נקראו לעלות על מדי צה"ל, לטובת שירות מילואים בו הם מסכנים את חייהם – במטרה להגן על מדינת ישראל, גבולותיה וביטחון אזרחיה. אבל לצד הלוחמים, גם הנשים של אנשי המילואים מצויות בסוג אחר של לחימה, אומנם פחות מסוכנת, אבל כזו שכוללת את ניהול הבית לבדן, עם עבודה במשרה מלאה, טיפול צמוד ומכיל לילדים – ולעיתים הדחקה של קשיים נפשים ורגשיים – בכדי לא להתפרק. בזמן שהלחימה מתארכת ונראה שכולם חוזרים לשגרה, אותן נשים נדרשות להתמודד עם היעדרות הבעלים, החששות הטבעיים שצפים, שאלות הילדים והרצון לעבור את התקופה המאתגרת – עם הראש מעל המים.
מגזין 'עמק' מביא את סיפורן של לילך טובי מהיישוב הקהילתי גן נר, תמר שבל לוין ממושב כפר ברוך ועדן ליפ מעפולה, שלוש נשים עוצמתיות שלמרות הקשיים והמורכבות, 'מנהלות את האירוע' בצורה מעוררת השראה, עם גיוס כל משאב נפשי לטובת התא המשפחתי וציפייה לימים טובים יותר.
• תמר שבל לוין: "היה חשוב לי להדהד לילדים שהם במקום בטוח"
עמרי לוין, (41), בעלה של תמר, גויס מיד ב-7 באוקטובר ליחידת הנדסה קרבית כמתנדב בשירות מילואים, לאחר שבני המשפחה שהו בחופשה בחאן בדרום. מיד לאחר שהתעוררו בבוקר השבת השחורה – הם חיפשו כל דרך לשוב הביתה צפונה במהרה. לבני הזוג שלושה ילדים: אלון בן ה-11, רוני בת ה-9 וגלי בת ה-5.
"בדרך חזרה מהדרום ראינו פטריות שחורות ושמענו 'בומים' אדירים. נתקלנו גם ברכב שהיה מרוסס לחלוטין מירי, אבל מבחינתי לא הייתה אופציה להישאר באזור המטווח והחלטנו שאנו חוזרים ויהי מה. הגענו הביתה לעמק, עמרי עלה מיד על מדים ומאז הוא בשירות מילואים פעיל ואינטנסיבי. בהתחלה הוא היה יוצא לאפטרים קצרים ועכשיו הוא כבר יוצא פעם בשבועיים לסופ"ש. ויש גם תאריך לשחרור, ב-1 לפברואר".
"אני מתמקדת ברצון לחזק ולהעצים את עומרי, לשמוע על ההתמודדויות שיש לו, למרות שהמציאות כעת מרגישה כמו שני יקומים מקבילים"
בשנה שעברה, בחגיגות הארבעים שלהם, יצאו עמרי ותמר לדרכים עצמאיות- במטרה להגשים את כל החלומות שלהם. הם נטעו כרם במטרה להפיק בעתיד יין יזרעאלי משובח ובמקביל תמר עזבה עבודה כשכירה לטובת משרד המתמחה במיתוג ושיווק.
"בדיוק התכוננו לערוך השקה אחרי החגים, אבל כל הקלפים נטרפו בבום הולך ומתמשך", היא מספרת, "בימים שאחרי הטבח הסתגרתי עם הילדים בממ"ד. זו הייתה תקופה מורכבת שמלווה באי ודאות בכל היבט שגרתי של החיים. עוד לא נכנסו לסוג של שגרה כמו בעת הנוכחית, הילדים לא הלכו לבית הספר והיה חשש אפילו להשקות את הכרם החדש שנטענו. ברמה האישית אני יכולה לשתף שלמעשה כל טנדר שעבר לידי עורר היסטריה. אני והילדים כמובן דאגנו מאוד לעמרי וחששנו מאוד, על רקע הבשורות שהגיעו מדי יום מהחזיתות בדרום והצפון. הייתי אומרת לבני המשפחה והחברים שאני בסדר, אבל כשהחשיך, הייתי בוכה ומתפרקת, בייחוד כשחשבתי על גורל החטופים והדאגה לחיילים. תחושת האי ודאות לא הקלה ולצדה נותרה תחושה של חוסר ביטחון בעקבות המראות שנחשפנו אליהם באמצעי התקשורת. נדרשתי גם לתת תשובות לילדים שרצו לדעת מתי אבא שלהם חוזר, מה הוא עושה שם, אבל ככל שהזמן עבר, הייתה השלמה עם המצב, ואני דאגתי לתווך להם מסרים מרגיעים. השאלות שלהם היו חכמות ומאתגרות, הם פשוט רצו לדעת מה קורה והיה שיח על זה. לי היה חשוב להדהד להם שהם במקום בטוח".
בכל אותם חודשים מתוחים, כשבעלה נעדר מהבית לטובת המילואים, תמר מנסה לייצר שגרה: "זה לא פשוט שעמרי לא נוכח, הוא שותף פעיל יחד איתי ומעורב מאוד בנעשה בבית", היא מסבירה, "בכל התקופה הזו המעמסה של ניהול הבית, ילדים, חוגים, הסעות, ויתר הדברים השוטפים היו באחריותי. לשמחתי יש לנו משפחות תומכות ומדהימות שמחבקות אותנו. אני ועומרי משתדלים להיות בקשר כמה שיותר, בהודעות, בשיחות, בשיתוף כנה, אותנטי ופתוח, אבל למרות זאת יש המון 'לילות לבנים'. בגדול אני משתדלת לא להכביד עליו, מכיוון שאין לו הרבה מה לעשות עם זה ואין לי רצון להעמיס עליו מעבר למשימות שכבר יש לו. אני דווקא מתמקדת ברצון לחזק ולהעצים אותו, לשמוע על ההתמודדויות שיש לו, למרות שהמציאות כעת מרגישה כמו שני יקומים מקבילים".
השיח סביב נשות המילואימניקים וההתמודדות שלהן במציאות שלאחר ה-7 באוקטובר, הוביל למעגלי תמיכה ופורומים רבים. לדברי תמר, זו חובה בסיסית של מקבלי ההחלטות להקים ולעגן מעין חמ"ל פעיל שיעניק תמיכה ומעטפת לנשים שבעליהן על מדים. "אני חושבת שחייב לייצר לכל אישה ומשפחה בסטטוס שכזה רשת ביטחון מקיפה ומעטפת, גם כלכלית, גם נפשית וגם ברמת התפקוד היום יומי. זה בסיסי ומתבקש".
• לילך טובי: "אנחנו אופטימיים ובטוחים שנצא מהמלחמה הזו מחוזקים ומאוחדים"
בשבת השחורה, קצת לפני השעה שמונה בבוקר, רס"ב ל', בעלה של לילך טובי כבר היה מוכן עם התיק שלו בדרך ליחידה הצבאית שלו, לא משהו שהפתיע אותה במיוחד, נוכח המחויבות הפטריוטית שלו. מאז אותו יום ועד לימים אלה היא מתמודדת עם חסרונו, ממוקדת מטרה ואומרת בצורה חד משמעית שלמרות הקשיים, האתגרים והמחירים הכבדים, אסור למדינת ישראל בשום אופן להפסיק את הלחימה ועל כוחות צה"ל להמשיך להכות באויבנו, עד שהאיומים בגבולותינו יוסרו לחלוטין והמפונים יוכלו לשוב לביתם ולישון טוב בלילה.
"האירוע זה שיבש לחלוטין את ההתנהלות של הבית שלנו. אני מעריכה שזה קרה כמעט בכל בית בישראל אחרי המתקפה והטבח המזעזע"
היא בת 48, עובדת במשרד ממשלתי. לבני הזוג טובי שמתגוררים ביישוב הקהילתי גן נר שלושה ילדים: אגם, שמשרתת כשוטרת, ארבל בן ה-17.5 ונבו בן 12.5. "האירוע הזה שיבש לחלוטין את ההתנהלות של הבית שלנו. אני מעריכה שזה קרה כמעט בכל בית בישראל אחרי המתקפה והטבח המזעזע", מספרת לילך, "כמובן שיש עומסים, אבל אנחנו חזקים ונעמוד בהם בתקופה הנדרשת. ככל שהמלחמה התקדמה החוסן שלנו התחזק. בתחילה היו לי המון לילות נטולי שינה, עם דאגה אינסופית לל' שמעדיף לא לשתף, בכדי למנוע חששות נוספים, מעבר לקיימים. גם אני השתדלתי בהתחלה לחסוך ממנו מידע מתוקף הידיעה שגם לו יש משימות מורכבות ומאתגרות. בראשית הלחימה הייתי ישנה מול הטלוויזיה, צורכת חדשות במינונים גבוהים, אבל הקפדתי למנוע אינפורמציה מיותרת מהילדים ולא אפשרתי להם לראות סרטונים או פוסטים מהטלגרם, הטיק טוק והטוויטר- שעמוסים בפייקניוז מטריד ומלחיץ. ברור לי שהם כבר ילדים גדולים וחשופים למידע, אבל עדיין אני חושבת שהם לא צריכים לראות כל דבר. השתדלתי גם לתווך להם את הסטטוס החדש של אבא שלהם, כמילואימניק, וגם הוא עשה את זה במקביל בשיחות פתוחות".
משפחת טובי מתגוררת באזור רגיש, סמוך לגזרת ג'נין וקו התפר ולדברי לילך, הנוכחות המוגברת של כוחות מג"ב וצה"ל, נוסכת בה ביטחון, בימים כה מורכבים. "אני מקווה שכמו מילואימניקים רבים שהשתחררו, גם ל' ישוב אלינו ולשגרת החיים והבית", אומרת לילך, "אנחנו נשמח מאוד לחזור לשגרה שלנו כמשפחה, שגרה שמאוד אהבנו. המצב החדש בו הוא כבר שלושה וחצי חודשים במילואים הוא כמובן לא קל, מכיוון שיפים מאוד דומיננטי בבית, מעורב מאוד בכל מה שקשור לילדים וכמובן שותף אמיתי שלי לחיים. אבל בסופו של יום, אנחנו אופטימיים ובטוחים שנצא מהמלחמה הזו מחוזקים ומאוחדים והכי חשוב עם ביטחון".
החזרה לשגרה היחסית הובילה את לילך גם לצאת יותר לגינה ולטפח אותה, "יחד עם מוזיקה טובה זו התרפיה שלי. אנחנו הנשים לביאות ויש לנו תפקיד מרכזי בבית, להוות עוגן בטוח עבור כל המשפחה וזה מה שאני עושה", היא אומרת לסיום.
• עדן ליפ: "הזלפנו לגאיה שלנו בושם של יפים – בכדי לעזור לה להירדם"
יפים ליפ, 44, ביום יום קצין הביטחון של המוסד לביטוח לאומי בעפולה סוגר מעל שלושה חודשים בשירות מילואים- כ'מנהל שולחן מלחמה' בחטיבת האש בעזה. עדן, רעייתו, 38, עובדת באגף הקליטה בעיריית עפולה.
"לא אשכח לעולם את ה-7 באוקטובר, ואת המציאות שאחריה, בעקבותיה לא נרדמתי במשך ימים ארוכים. זו פעם ראשונה שאני נחשפת לאירוע כזה קשה. היו לי ויש עדיין ימים קשים, ימים מתוחים ומלחיצים, אבל אני מנסה להתמודד עם האתגר"
ליפים ארבע בנות: סופי, ליאל, אלכס וגאיה, בתם המשותפת בת השנה. ההתמודדות של עדן בימי המלחמה לא פשוטים, בעיקר כעולה שעלתה לישראל לבד, ללא משפחה. ימי הלחימה הראשונים הובילו לחששות רבים בקרבה: "לא אשכח לעולם את ה-7 באוקטובר, ואת המציאות שאחריה, בעקבותיה לא נרדמתי במשך ימים ארוכים", היא אומרת, "זו פעם ראשונה שאני נחשפת לאירוע כזה קשה. היו לי ויש עדיין ימים קשים, ימים מתוחים ומלחיצים, אבל אני מנסה להתמודד עם האתגר. יש גם פחדים מהמציאות שנכפתה עלינו. ראשית, כמובן הדאגה ליפים בעלי שאני גאה מאוד על כל מה שהוא תורם למדינה במהלך שירות המילואים שלו. מעבר לכך אני דואגת לילדות שלנו ולמדינה שלנו. היום יום שלי מאוד פעיל ואינטנסיבי. בשעה שבע וחצי בבוקר אני כבר במשרד בעבודה שלי כרכזת מנהיגות צעירה ואחראית מדיה בשפה הרוסית באגף הקליטה בעירייה. הייתי בטוחה שתוך כמה ימים הלחימה תסתיים ונשוב לשגרה, אבל כבר קרוב לארבעה חודשים שהלחימה הקשה הזו נמשכת, והחשש מלווה אותנו מדי יום. אני משתדלת לדבר כמה שיותר עם יפים והוא מרגיע אותי ונוסך בי ביטחון ותקווה שבקרוב יהיה יותר טוב".
כחלק מהרצון לייצר מעטפת תמיכה, הקימו עדן וקבוצת מתנדבי אגף הקליטה, את פרוייקט "יד ביד" שמטרתו סיוע לנשות ואימהות חיילי סדיר ומילואים בקהילה, ומתן מענים לבעיות ומצוקות שונות, בין היתר בעזרת אנשי מקצוע.
כמו כן, למרות הלחימה, היא ממשיכה לסייע בהתנדבות בפרויקט לילדים עם צרכים מיוחדים, כפי שהיא עושה כבר כחמש שנים, "זה עוזר לי להתנתק מהמציאות הקשה הזו ולא להיות מפוקסת בבעיות שלי", אומרת עדן, "יש המון אתגרים, ואנחנו מתגעגעות לחיבור שלנו כמשפחה, בעיקר גאיה. בכדי שהיא תירדם טוב יותר, הזלפנו לה את הבושם של יפים על השמיכה וגילינו שזה עוזר לה מאוד. זכינו גם לכמה וכמה מחוות מצד עיריית עפולה שהעניקה לנו כניסה לבריכה וכרטיסים לקולנוע. עם כל המורכבות אני גם מנסה לתמוך ביפים, לשמוע ממנו על האתגרים שיש לו בלחימה. אני יודעת שהוא נחשף למראות לא פשוטים ולמידע רגיש. אבל יש ליפים ניסיון רב, הוא שירת 13 שנים בצבא קבע ועבר המון דברים בחיים. למרות כל העומסים שיש לו הוא מקפיד להיות מאוד מעורב במה שמתרחש בבית, לגלות אכפתיות ואמפטיה להתמודדות שלי ושלנו כמשפחה. הוא גם בקשר הדוק עם הבנות ואנחנו כבר מחכות שהוא ישוב הביתה – והלחימה תגיע לקיצה. הכי חשוב מבחינתי שנישאר כחברה וכעם מאוחדים ויחד".