כשהיא בכוננות היא יודעת שיכולים להקפיץ אותה בכל רגע, היא יוצאת לשטח בלי לדעת את מי תפגוש ובאיזה פצוע תטפל והרצון לסייע לבני אדם הוא זה שמניע אותה.
תכירו את סמל שחר מנור, 20, מהיישוב אלוני אבא בעמק יזרעאל המשרתת כחובשת במחנה סער רמת הגולן ובמסגרת התפקיד מטפלת בפליטים סורים פצועים שמגיעים לישראל.
כבר בתקופת לימודיה בבית הספר היא התעניינה בתחום הרפואה כשהרחיבה את לימודיה בביולוגיה – בתיכון בו למדה בנהלל. "אני אוהבת ללמוד ולהבין את מבנה ותפקוד גוף האדם", היא משתפת בראשית הראיון, ״במשך התיכון גם התנדבתי במד"א".
בשנתה האחרונה בלימודים שמעה סמל מנור על האפשרות לשרת כחובשת בצבא והחליטה שזה התפקיד שיאתגר אותה. ״הסכמתי לפספס חלק מהטיול השנתי של כיתה י"ב בשביל להתמיין לתפקיד", היא נזכרת, "התגייסתי, עברתי טירונות כללית ואז התחלתי את קורס החובשים".
• "אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה עשיתי זריקה"
הקורס נמשך שלושה חודשים ושילב בתוכו למידה עיונית והתנסות מעשית. "החומר עצמו ממש עניין אותי. מושכת אותי במיוחד מערכת הדם והלב", היא מספרת בהתלהבות, "למדנו להזריק, לחבוש ולהכניס עירוי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה עשיתי זריקה". בהכשרה מנסים לדמות לחובשים מצבי קיצון ולתרגל את התפעול בהם: "היה מסע שבמהלכו אמרו לחלק מאיתנו שהם פצועים והיינו צריכים לטפל בהם. באמצע הקורס גם הייתה סדרה שבה ניסו לדמות לנו מלחמה". אבל אף תרגול לא הכין את שחר לעבודה האמתית בה תעסוק ולמצבים הקשים שתראה.
"בקורס שמעתי על התפקיד בחטיבת הגולן וביקשתי להגיע במיוחד לגזרה הזו. הבנתי שיש פה הרבה תעסוקה והקפצות", היא ממשיכה, "באמצע הקורס ביקשתי מהמפקדת שלי שתמליץ עלי לפה".
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
אז מה בעצם כל כך מיוחד בשירות בחטיבה 474 שברמת הגולן?
החובשים שנמצאים בגזרה זו משלבים שני תפקידים- ביום הם מפעילים מרפאה רגילה עבור חיילי הגזרה ובלילה הם מטפלים ומפנים פליטים סורים לבתי החולים בישראל. חלק מהחובשים נמצאים במרפאה וחלקם נמצאים בכוננות ומוכנים להקפצה תמידית לקליטת פליטים.
"בהתחלה, כשרק הגענו למחנה סער עדיין לא הצטרפנו לכוננות פינוי הפליטים. קודם התמקצענו בשגרה במרפאה״, מסבירה שחר, "אחר כך חפפו אותנו על קליטות הפצועים- הכירו לנו את מבנה רכב הפינוי ואת המיקום של הציוד בתוכו וניסו להסביר ולתת טיפים. אבל אי אפשר באמת להבין מה קורה בזמן קליטה עד שלא נמצאים שם".
הקליטה הראשונה של כל חובש היא אירוע בלתי נשכח. קשה לחזות מראש את התגובה של כל אחד למראות הקשים. "אני זוכרת שכבר בפעם הראשונה שהצטרפתי לא קפאתי כלל. היה לי קצת ניסיון מההתנדבות במד"א, שם חוויתי את ההלם הראשוני", נזכרת סמל מנור. "למרות זאת, הצטרפתי בתחילה כדי לראות איך הכל מתנהל, טיפלתי פחות ויותר עזרתי מהצד, פתחתי אלונקות וכיסיתי בשמיכה". ככל שעבר הזמן הפכה שחר ליותר ויותר מעורבת בטיפול. "עכשיו אני כבר מיומנת. אני מסוגלת לעשות הכל תוך כדי טלטולים של נסיעה".
• "אימהות שפיניתי בהריון החזרתי יחד עם התינוק שנולד"
רוב הקליטות של פצועים סורים מתרחשות בזמן חשיכה ובאופן פתאומי. הצוות, שכולל פרמדיק, נהג וחובשים, יכול להיות מוקפצים ברגע. "ההתראה הכי ארוכה שקיבלתי לפני קליטה היא של שעה", מספרת שחר, "בדרך כלל הצוות לא מתקרב לגדר הגבול ופוגש את
הפצועים בנקודת מפגש אליה מביאים אותם חיילי הגדודים שבגבול. אנחנו מתחילים בטיפול, ומפנים את הפצוע לבית החולים במהירות המירבית. יש מקרים חמורים שבהם מפנים את הפצוע במסוק".
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
החובשים בגדוד לומדים מילים בסיסיות שחשובות לטיפול כדי שיוכלו לתקשר עם הפליטים, למשל: לנשום עמוק ואיפה כואב לך. הצרכים והפציעות של הפליטים שמגיעים שונים מאוד מאחד לאחד- החל מנשים בהריון ועד לפצועים אנוש. "חוויתי מקרים קשים מאוד", היא ממשיכה, "תינוקות עם שברים, אנשים שעלו על מטען ועטופים בתחבושות בכל הגוף וראיתי גם הרוגים. יש חובשים שבהתחלה קשה להם להתמודד עם המראות, אבל הם מתגברים ומסתגלים. אני אוהבת את העבודה והקושי לא מפריע לי".
את האווירה בצוות מתארת שחר כמיוחדת: "אנחנו חייבים לעבוד בשיתוף פעולה כדי להצליח לעזור בצורה הטובה והמהירה ביותר. לפעמים אנחנו עושים פרוצדורות שבשבילן חייבים שני אנשים, למשל הכנסת צינור לקנה הנשימה של פצוע. אנחנו מאוד מחוברים ועוזרים אחד לשני תמיד".
לאחר שהפצועים מקבלים טיפול בבתי החולים בארץ, לרוב בנהריה, מחזיר אותם הצוות הרפואי של 474 לרמת הגולן, משם הם ממשיכים בדרכם לסוריה. "החזרתי ילד עם גבס על שתי הרגליים ואמהות שפיניתי בהריון החזרתי יחד עם התינוק שנולד", מספרת סמל מנור, "כל פינוי שאני עושה אני יודעת שאני עוזרת לבן אדם, מישהו מסוריה שזוכה לקבל טיפול".
שחר עושה את העבודה בהמון אהבה ורצון, למרות הקשיים, שעות השינה המועטות והעבודה האינטנסיבית. היא חושבת להמשיך בתחום הביולוגיה והרפואה גם לאחר שתשתחרר באוגוסט הקרוב. "זה תחום מרתק ואני נמשכת אליו כי אני רוצה להמשיך לעזור לאנשים".