"אני לא חושב שיש מי שנכנס לעזה ולא חולפת לו מחשבה על פציעה או חלילה להיהרג", אילן לורנצי
בפברואר 2022, בעת שפרצה המלחמה בין אוקראינה לרוסיה, שקל אילן לורנצי, צלם מקצועי ממושב מולדת שבגלבוע, לטוס לאזורי הקרבות המדממים, בכדי לתעד את הלחימה, אבל המציאות והתחייבויות קודמות הותירו אותו בבית. באותה עת הוא לא שיער, ששנה ושמונה חודשים מאוחר הוא יהיה עד לטבח אכזרי וברברי, במרחק של פחות מ-200 קילומטרים מביתו השלו והפסטוראלי.
לורנצי, 59, נשוי לגליה ואבא לאורי, 28, שסיימה לימודי משאבי אנוש במכללת תל חי, איתי, 26, סטודנט לכלכלה וניהול באוניברסיטת באר שבע ונבו, 23, שנכנס בימים אלה לשירות קבע. שני בניו משרתים ביחידות מובחרות שפועלות בין היתר ברצועת עזה.
• "לא הפסקנו לצלם מתוך תחושה שצריך וחייב לתעד"
"טיילתי עם רעייתי והכלבים ובשעות הבוקר המוקדמות כבר הבנתי שיש פה אירוע אחר", חוזר לורנצי לאותו יום ארור, "הבן שלי נבו הוקפץ לנקודת כינוס בצומת מגידו ואחרי שהסעתי אותו הבנתי שאני חייב להדרים לשדרות, בכדי לתעד את הזוועות שהתרחשו שם. הסברתי לאשתי שזה בוער בי ואני חייב להיות שם, בייחוד אחרי שראיתי את התיעוד של המחבלים נוסעים באין מפריע ברחבי העיר, עם הנשקים המאיימים".
"הסיפור הזה חייב להסתיים עם מסר אופטימי. חטפנו מכה אנושה, אבל גילינו גם כמה החיילים שלנו נחושים ואמיצים, כמה הערכים של ערבות הדדית ואהבת הארץ חזקים וזה מה שיוביל אותנו לתקומה עתידית"
ברגעים הללו לורנצי, כמו מרבית אזרחי ישראל, לא הבינו את גודל האסון שהנחיתו מחבלי הנוח'בה של החמאס: "הייתי בטוח שזה אירוע נקודתי ושכוחות ימ"מ ומטכ"ל יסיימו אותו תוך זמן קצר. אני ושוקי דקל, קולגה שלי, נכנסו לעיר כבר בסביבות השעה 1 בצהריים, עם ברמודה וסניקרס, ללא קסדות או הגנה אחרת. בזמן שאנשים יצאו מהעיר שאליה חדרו המחבלים ונורו אינספור טילים, אנחנו נכנסו באין מפריע. המראות היו בלתי נתפסים. ראינו גופות מוטלות ברחובות העיר מכוסות בבדים מאולתרים, שרידים ממטולי רקטות אר.פי.ג'י והרס שנזרע בכל פינה. לא הפסקנו לצלם מתוך תחושה שצריך וחייב לתעד. בדיעבד אני חושב שהמצלמה שמרה עלינו מפני המראות המטלטלים והמזוויעים ובכל השעות שתיעדנו התנתקנו ולא ממש היינו מודעים לטבח שמתחולל ביישובי העוטף. היום, בפרספקטיבה לאחור זה נראה מסוכן, כשאנחנו יודעים שמחבלים נכחו במרחק קצר מאיתנו, ואולי אם היינו חושבים קצת יותר, לא היינו נוסעים, אבל אני חושב שהרגש גבר על המחשבה המושכלת".
• "אף אחד לא מכין אותך לראות את כתמי הדם בחדרי הילדים"
אחרי ששב לביתו, בתום יום הצילומים המסויט, החל לורנצי להפיץ את הצילומים הקשים בכל מדיה אפשרית, בישראל ובכל רחבי הגלובוס. בין היתר התפרסמו צילומים שלו בכלי תקשורת בהודו, הולנד ובארצות הברית ואפילו הגיעו דיווחים שנציגים בממשל האמריקני, נחשפו לתיעודים המצולמים שלו. "לא חיפשתי קרדיט או תשלום, רק היה חשוב לי להתגייס עבור ההסברה הישראלית ולתרום את חלקי", אומר לורנצי.
מאותו יום שחור בהיסטוריה של ישראל, לורנצי לא הפסיק לצלם אלפי תמונות. בימים שאחרי המתקפה הוא תיעד את החורבן ביישובי העוטף, בין היתר לאחר שהתלווה לצוותי מדיה צרפתיים, "אף אחד לא מכין אותך לראות את כתמי הדם בחדרי הילדים בבתים ההרוסים, גם לא לכיתובים שרידי גופה ומזוכה. יתרה מכך, לא צריך להיות חוקר מז"פ להבין מה קרה שם, איזה זוועות עוללו המחבלים. לי באופן אישי המראות הזכירו לחימה מתקופת מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור. בזיכרון הישראלי צרובים אירועי טרור כמו במעלות, משגב עם וכביש החוף, אבל פה הכל התנקז לאירוע אחד עוצמתי פי כמה וכמה".
• עזה מבעד לעדשה
הלחימה לא זרה ללורנצי ששירת כלוחם ביחידת שלדג, היחידה בה הוא משרת בשנים האחרונות בתפקידי הדרכה. האירועים הובילו אותו להתגייס לשירות מילואים ביחידת העלית של חיל האוויר, הפעם ב'כובע' של מתעד. "לראשונה בחיי גויסתי כצלם ומתעד", הוא אומר, "ראיינתי וצילמתי עם הצוותים חיילים של היחידה שלחמו בקרבות העזים". כשהפרויקט בשלדג הסתיים לורנצי נותר על מדים, לאחר שגויס לחטיבת 188 של השריון: "נכנסתי לשכונת סגע'ייה כלוחם ומתעד, כשאני חמוש בנשק ומצלמה. בין היתר השתתפתי בפשיטה עם החיילים ונתקלנו במטען שהופעל. במהלך כל האירוע המצלמה שלי תיעדה רגעים, כולל את פינוי אחד החייליים הפצועים. בהמשך ביקרתי אותו והצגתי בפניו את הצילומים והוא התרגש מהם מאוד".
"אני לא חושב שיש מי שנכנס לעזה ולא חולפת לו מחשבה להיפצע או חלילה להיהרג, אבל המחשבות הללו לא נוכחות ומשתדלים להיות ממוקדים במשימות. בזמן שהיינו בפנים ירו עלינו ועשיתי סוויץ' מצלם ללוחם"
לא חששת באותם רגעים?
"אני לא חושב שיש מי שנכנס לעזה ולא חולפת לו מחשבה על פציעה או חלילה להיהרג, אבל ברגע שנכנסים פנימה – אתה ממוקד במשימה. השתדלנו להיות ממוקדים במשימות. בזמן שהיינו בפנים ירו עלינו ירי מנשק קל ועשיתי סוויץ' מצלם ללוחם. אני גם חושב שהמצלמה שומרת עליי נפשית ושמעבר לכך, יש לי תפקיד חשוב. לא באתי לעשות טיול חביב בעזה, הגעתי למשימה חשובה".
בחודשים שמאז המתקפה, שני בניו של לורנצי לוחמים אף הם בעזה, והוא אף ניסה לפגוש אותם בעת שנכנס עם כוחות השריון, ללא הצלחה, מכיוון שהיו בפעילות אחרת. "החשש לשלומם הוא טבעי, אבל אני נצמד למסר שאשתי מחדדת, שאין לנו שליטה על מה שקורה ולכן אנחנו חייבים לחיות את חיינו. היו פה ושם התקפי חרדה קטנים כתוצאה מדאגה, אבל אני משתדל להיות חזק".
• "החמאס חשב שלא נתאושש מהמתקפה, אבל הוא טעה טעות מרה"
במחשב של לורנצי התקבצו להן אלפי תמונות שמספרות את כל הסיפור, מאז השבת השחורה ועד העת הנוכחית. תיקיות תיקיות מקוטלגות ומציגות את הטבח אכזרי, עם תיעוד של גופות מרוטשות, חורבן, הלוויות של נופלים ולצידם, רגעים מעוררי השראה של חתונה בעין גדי של זוג מבארי, חגיגת בר מצווה מרגשת, דגלי ישראל שמתנוססים בגאווה – לצד הכאב העצום של משפחות החטופים והכי חשוב: חיילים פטריוטים, מלח הארץ, ששינו כל תפיסה בנוגע למחויבות שלהם עבור משימת העל שלהם: להגן על המדינה.
ב'יום שאחרי', או קודם לכן, הוא מתכנן להציג את הצילומים בתערוכה ובספר צילומים מיוחד, "הסיפור הזה חייב להסתיים עם מסר אופטימי. חטפנו מכה אנושה, אבל גילינו גם כמה החיילים שלנו נחושים ואמיצים, כמה הערכים של ערבות הדדית ואהבת הארץ חזקים וזה מה שיוביל אותנו לתקומה עתידית. החמאס חשב שלא נתאושש מהמתקפה, אבל הוא טעה טעות מרה כשלוחמי צה"ל האמיצים נלחמים בסמטאות הממולכדות בעזה, ורושמים הישגים כבירים. חשוב להזכיר שיש מחיר כבד, ורבים שנכנסו למעגל השכול, אבל זו מלחמה ואנחנו ננצח. מכאן נישא תפילה ותקווה לשלום החטופים והחטופות", סיכם לורנצי.
