לא אחת בתקופה האחרונה אנו שומעים על הפסקות חשמל בשל מזג האוויר. המונח המקצועי הוא 'נפילת מתח'. אלא שביום שלישי האחרון ראיתי וחשתי באולם הכדורסל המיתולוגי בעפולה את המונח שהוא סוג של אח חורג…'עליית מתח'.
אותו מתח התחיל להתרומם ולהצטבר אצלי מספר ימים לפני, כאשר אתה מבין שעליך לבחור צד ובמעמקי ליבך אתה גם יודע שיש לך שלל רגשות חמים וטובים לשני המועדונים. אז איך לעזאזל בוחרים?!
התשובה הגיעה ביום שני בערב כאשר הבן הבכור שלי (שקד, בן 6) שב מאימון כדורסל נרגש ומתלהב ובידו פלייר שמזמין את שחקני בית הספר לכדורסל בעפולה לבוא ולעודד במשחק החשוב. שקד התנהל כאילו קיבל צו 8 ושאל אותי האם ניתן לבוא עם מדי האימון למשחק?
"אבא אנחנו מנצחים את גלבוע/גליל בוודאות" ואני משיב "שקד, בגלבוע יש קבוצה מצוינת שממש כמו עפולה לא הפסידה העונה" והוא המשיך בביטחון המופגן שלו: "אתה עוד תראה, אבא".
והנה הגיע יום המשחק, נכנס לאולם נרגש כמו ילד עם הילד, השומרים של 'אעידן' אבטחה מתעניינים: "את מי אתה מעודד היום?". עניתי בחיוך: "אפשר לסגור על תיקו?".
ישבנו הכי קרוב לפרקט צמוד לאותם ברזלים אדומים שדרכם אני ראיתי את אנקרם משתולל ואת מנחם אביטן תופר שלשות ועכשיו הוא רואה את בן צבי וקלאוול שורפים את הפרקט.
התפאורה המדהימה של שני המחנות, קולות התופים וההתרגשות של הילד- הובילו אותי לנקודת שיא של עליית מתח. העמק במלוא
תפארתו – שלא יגמר לעולם.