"נחזור להיות חזקים", שרון שואן
אחרי 35 שנות שירות בצה"ל ואחרי ששימש בשורה של תפקידי מפתח בשב"ס, שרון שואן מאחוזת ברק, לא עונד דרגות קצונה בכירות כבר כמעט 3 שנים, אבל העובדה הזו לא מונעת ממנו להמשיך להיות פטריוט אמיתי, ולבחון כל רגע כיצד הוא יכול לתרום את חלקו למאמץ הלאומי, כשישראל מצויה בלחימה מול ארגוני החמאס והחיזבאללה.
שואן, 55, נשוי למירב ואב לארבעה ילדים: שובל בת ה-25, סטודנטית להנדסת חשמל באוניברסיטת באר שבע שעשתה בעת הזו 'הולד אקדמי', לטובת שירות מילואים בבסיס חיל האוויר בדרום, טליה ז"ל שנפטרה מסרטן והייתה אמורה לחגוג במרץ הקרוב את יום הולדתה ה-24, תמיר שלוחם בחטיבת כפיר, ויונתן, 13.
מאחורי המראה החסון והשרירי שלו, עומד אדם מחושב, משכיל, טוטאלי, וגם כריזמטי ורהוט, עם אג'נדות מובהקות, על כל נושא שמהווה בימים אלה מוקד למחלוקת, בשיח החברה הישראלית.
• "האסירים הבינו שלא משחקים איתנו משחקים"
הרזומה שלו מרשים בכל קנה מידה וכולל שלל אותות הצטיינות. את ראשית דרכו על מדים עשה במשטרה הצבאית ובשנת 1990, כשהוא בגיל 22, מונה שואן לתפקיד מנהל כלא טול כרם.
שש שנים מאוחר יותר, בתום תפקידו כמפקד תחנת המשטרה הצבאית בבירה, הוא יצא ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון ונישא לרעייתו מירב. השניים החליטו לקבוע את מקום מגוריהם ביישוב אלי סיני: "הגענו לשם במקרה, אבל מיד התאהבנו ביישוב והקמנו בו את בית חלומותינו. הפסטוראליות קסמה לנו, אבל גם בתקופה הזו היינו עדים לתקיפות אכזריות של המרצחים מעזה, ואני בעצמי נדרשתי להגן על משפחתי באירוע טרור של חדירת מחבלים".
עם השנים התקדם שואן בשרשרת הפיקוד, אחז בתפקידים בכירים ובשנת 2002 קודם לדרגת סגן אלוף ומפקד כלא עופר. שנה לאחר מכן, הוא החליף את מדי צה"ל במדי השב"ס, בעקבות בקשת נציב שב"ס בתקופה דאז, רב גונדר יעקב גנות.
"הייתי רחוק מהארגון, אבל התחברתי לויז'ן של גנות להפוך את שב"ס לארגון כליאה לאומי. התחלתי את התפקיד הראשון כסגן מפקד כלא "נפחא" שבדרום, בו שהה באותה עת יחיא סינוואר. התחלתי ללמוד את העבודה והצרכים של המערכת ובשנת 2004 מוניתי לפקד על כלא שאטה. שנה מאוחר יותר הועברתי לפקד על בית סוהר מגידו, בית סוהר ביטחוני מורכב המכיל כ-1,200 אסירים ביטחוניים והוא הראשון שהועבר מצה"ל לחזקת השב"ס. האסירים ניהלו שם את המטבחים עם סכינים, וחרבות. זה היה אתגר מטורף, גם בהיבט של בניית בית הסוהר וגם בהיבט של הכלת המשמעת על אסירים מורכבים, עם אפס משמעת, שהתרגלו לנהל לעצמם את החיים. צריך להבין שמדובר באסירים ביטחוניים שרצחו, שדדו, יידו אבנים. במשך שנתיים פעלתי בצורה נחרצת וביד ברזל, ובכל אירוע הגבנו בצורה חדה. האסירים הבינו שלא משחקים איתנו משחקים".
• "אחרי ההתנתקות לא הייתי מוכן שנגור בבית ארעי"
בשנת 2005, בזמן תוכנית ההתנתקות, מצא את עצמו שואן מנהל אופרציה מורכבת שכללה את ניהול הכלא, עזיבה של היישוב אלי סיני בו התגורר וחיפוש מקום מגורים אלטרנטיבי: "לא הייתי מוכן שנגור בבית ארעי והתחלתי לחפש לנו מקום מגורים באזור. בחרנו בעמק יזרעאל, בעיקר כשהבנתי שהחינוך בראש סדר העדיפויות. כמובן שלא היה פשוט לנו לעזוב את אלי סיני, אחרי שבע שנים בו גרנו ביישוב והשתייכנו לקהילה עוצמתית ועד היום אנחנו בקשר עם חלק מהתושבים. אנחנו כהורים לקחנו אחריות, הקרנו עוצמה, והסברנו לילדים את הסיטואציה. אחרי זמן קצר שהתגוררנו בשכירות באחוזת ברק, כבר קבענו את ביתנו ביישוב".
• "המוות של טליה קרע אותי לגזרים"
לצד השלמת לימודי תואר שני בהצלחה, במסגרת המכללה לביטחון לאומי, שואן ניהל בשנים שאחרי את בית הסוהר הביטחוני גלבוע, בית הסוהר ובית המעצר צלמון עליו פיקד במשך שלוש שנים. "בכלא זה יכולתי להשפיע את האסירים משמעותית, על הדרך שלהם, לשקם אותם מסמים, להקנות להם הרגלי עבודה ורכישת ידע וחינוך והכי חשוב: להחזיר אותם לחברה פחות מסוכנים – בשונה מתפיסת העולם של האסירים הביטחוניים, שמסתכמת באפס סבלנות ובהרתעה שמייצרים ע"י תגובות אסימטריות בכל אירוע", הוא אומר.
"מי שלא מפחד לא מבין את הסכנות וזו הייתה העבודה שלי. פגשתי המון אסירים לאורך השנים, והם היו מכבדים אותי כי אני הוגן וראיתי את האדם שמאחורי האסיר…בכלא מגידו האסירים הביטחוניים ניהלו את המטבחים עם סכינים וחרבות. הם היו מענים את החשודים בשיתוף פעולה עם השב"ס בצורה זוועתית, מטפטפים עליהם פלסטיק חם ושמים להם בד עם מלח בגרון בכדי שלא יוכלו לצעוק"
בשנת 2011 הועלה לדרגת תת-גונדר ומונה למפקד יחידת "נחשון", יחידת הליוויים המיוחדת של שב"ס. שואן מגדיר את התפקיד כאחד המשמעותיים שביצע, אבל בתקופה הזו הוא התמודד עם אתגר נוסף, מורכב הרבה יותר, גילוי מחלת הסרטן של בתו טליה. "זו הייתה מכה עבורי. באותה עת ביקשו ממני להתמנות לתפקיד ראש חטיבת מבצעים ותחילה הייתי נתון ללבטים רבים לאור ההתמודדות עם מחלתה של טליה. המפקד שלי אמר שטליה במקום הראשון, אבל בהמשך החלטתי להשיב בחיוב לתפקיד וביצעתי אותו הכי טוב שאני יכול, עם מחויבות מלאה, בזמן שאנחנו נלחמים על טליה ואני עובד עם לפטופ בבית החולים. זה נמשך 4 שנים, ואפילו קיבלתי חטיבה מצטיינת, בזמן שבתי הייתה בין היתר בבידוד טוטאלי. נתתי את כל כולי למערכת וכמובן לטליה שרצתה שאצליח ונתנה לי את ברכת הדרך. היא בעצמה עזרה לי בנסיעות, בישיבות. המוות שלה קרע אותי לגזרים. טליה הייתה תמיד ממגנטת. היא שאבה אליה אנשים גם לפני שחלתה וגם בבית החולים, עם יופי פנימי וחיצוני. היא הייתה כריזמטית, מנהיגה שקטה והחיבור ביני לבינה היה מטורף".
איך קמים מאובדן כזה?
"זה קשה מאוד והזמן לא עושה את זה יותר קל, אבל הוא מאפשר לך לחיות לצד זה. אנחנו רואים את החברים שגדלו לצד טליה באזכרות, ואז כשהם על מדים, וכסטודנטים ובהמשך אני מניח כהורים. זה תמיד מול העיניים ונוכח".
• "צריך לפתוח את השב"ס הרבה יותר לתקשורת"
התפקידים הבאים של שואן היו סגן מפקד מחוז צפון בשב"ס, ראש אגף הביטחון והמבצעים ובשנת 2019 מונה לתפקיד מפקד מחוז צפון שכולל פיקוד על 9 מתקני כליאה. אחרי שנים ארוכות בתפקידים בכירים הוא מסביר כי מרבית הפעילות בשב"ס לא גלויה כלפי חוץ ונחשפים אליו רק כשיש תקלה: "זו אחת הבעיות של הארגון", אומר שואן, "לתפיסתי צריך לפתוח אותו יותר ויותר לכלי תקשורת כי אין מה להסתיר. כשהייתי סגן מפקד כלא 4 הכנסתי כלי תקשורת והתדמית שלנו השתפרה משמעותית. הארגון הוא סגור ונחשף על ידי דובר אחד. מנקודת מבטי חייב לתת ביטוי גם לדברים הטובים והחיוביים בשב"ס וגם לאלו שפחות טובים, כמו שקורה בכל ארגון".
לפני כשנתיים וחצי החליט שואן לפרוש מהשירות, לא לפני שהתמודד על תפקיד נציב בתי הסוהר ולא נבחר. "רציתי מאוד את התפקיד במטרה לנהל את הארגון, אבל הוחלט מה שהוחלט", הוא עונה בממלכתיות.
מה לימדו אותך השנים בתפקיד על האסירים הביטחוניים?
"כבר באינתיפאדה הראשונה, כשהייתי סגן מפקד גוש בכלא קציעות, ראיתי בעיניי ומקרוב את האכזריות שלהם כלפי עצמם ובעיקר כלפי מי שנחשד בשת"פ. הם היו מענים אותם ימים בצורה זוועתית, מטפטפים עליהם פלסטיק חם ושמים להם בד עם מלח בגרון, בכדי שלא ישמעו את הזעקות וגם רוצחים. התנאים להם הם זוכים הם בלתי נתפסים ומי שאחראי לכך הן ממשלות ישראל לדורותיהן. האסירים מבחינתם מסתכלים בעיקר על שחרור עתידי והתנאים הנוכחיים שלהם".
• "אני מקווה שבלחימה הנוכחית הדרג המדיני יאפשר לדרג הצבאי לבצע את עבודתו עד תום"
בזמן שהתותחים רועמים ומטוסי חיל האוויר מפציצים בעזה ובגבולות לבנון וסוריה, שואן ישן פחות טוב, בעיקר בשל העובדה שבנו בלחימה. הוא גם הצטרף לתנועת הביטחוניסטים, בה קצינים, לוחמים ואזרחים לקחו על עצמם את משימת הבטחת ביטחונה של ישראל לדורות. "אני גאה בתרומה של בני לצבא וללחימה. הלוואי שהייתי יכול להיות איתו בזירות. אבל ברור לי שהמצב לא טוב וצריך להגן על המדינה בצורה נחרצת וקשוחה, אחרת לא תהיה לנו מדינה. אני חושש מהחלטות המנהיגים שלא מספיק חדות ואני מקווה שבלחימה הנוכחית הדרג המדיני יאפשר לדרג הצבאי לבצע את עבודתו עד תום. ביטחון האזרחים חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות. יש פה שנאה תהומית קיומית מצד אויבנו, וכנראה שנדרש להילחם לעולמי עד. מנגד, אני חייב לומר שאני נפעם מההתגייסות של החברה, החוזק והחוסן הלאומי בימים קשים אלה. יש פה תקווה מחודשת ועם מנהיגות ערכית ואמיצה נחזור להיות חזקים כמו שהיינו בעבר מבחינה חברתית, בימים שבהם נלחמנו על הבית".
• "מחומות הכלא לאתגרי החיים"
לפני כחצי שנה, החל שואן גם להעביר את הידע הרב והמסקרן שלו בהרצאה ״מחומות הכלא לאתגרי החיים״. בהרצאה הוא משלב בין סיפורים מכותלי הכלא, המיומנויות שנדרשו ממנו והכלים שבעזרתם ניתן להעצים ולהניע ארגונים ואנשים. ההרצאה מיועדת למנהלים, עובדים בארגונים שונים וקהל רחב. "לקחתי אתנחתא אחרי הפרישה והחלטתי לפנות לכיוון שאני מתחבר אליו וזה להרצות בפני אנשים", אומר שואן, "בניתי הרצאה על סיפור חיי, תוך נגיעה בסיפורים ואתגרים בניהול בתי ספר, אנקדוטות ניהוליות, האובדן של הסוהרים באסון הכרמל ועוד".
הרגשת לאורך השנים מאוים? חששת שאתה יכול להיפגע מאסיר כזה או אחר?
"מי שלא מפחד לא מבין את הסכנות וזו הייתה העבודה שלי. האסירים היו מכבדים אותי מאחר והייתי קשוח אך הוגן וראיתי את האדם שמאחורי האסיר. מבחינתי ראש משפחת פשע שיושב בתא – ואסיר שביצע עבירה פשוטה קיבלו אותו יחס. כשאתה לא מזגזג – האסירים מכבדים אותך. יצא לי לפגוש לא פעם אסירים מחוץ לכלא והם זוכרים אותי לטובה ועדיין קוראים לי המפקד שרון".
איפה תפסה אותך מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר?
"הייתי בטיול בר מצווה עם הבן הקטן שלי באירופה ומיד עשיתי הכל לחזור ארצה. ביישוב שלנו עברנו מהלוויה להלוויה – לאחר ששבעה מבני ובנות היישוב נרצחו בטבח במסיבת הטבע. בכדי להגביר את תחושת הביטחון התגייסתי למשימות שוטפות. כמי שאיבד בת, היה חשוב לי לחזק את המשפחות שאיבדו את יקיריהם, שאת רובן אני מכיר היטב. שש שנים אחרי האובדן של טליה הם רואים שאני עדיין חי, נושם, מתפקד ותומך וזה הפיח בהם תקווה"
• "בגיל 51 קניתי אופנוע והתחלתי לטייל עם חבר, ולאט לאט הצטרפו עוד ועוד"
בתום עשורים תובעניים בשרות צה"ל ובעיקר שב"ס, נראה ששואן שם את עצמו ואת המשפחה במרכז. בתקופה האחרונה הוא מבלה יותר ויותר על ה"אינדיאן" 1800 סמ"ק שלו: "תמיד אהבתי אופנועים", הוא אומר בחיוך, "בגיל 51 קניתי אופנוע והתחלתי לטייל עם חבר, ולאט לאט הצטרפו עוד ועוד ואנחנו מטיילים בכל רחבי ישראל וגם יצאנו לטיול ביוון. קראנו לקבוצה ל"רכב איתה" לזכרה של טליה. זה היה חלום משותף של שנינו, לרכב על האופנוע. ומה לגבי העתיד? "נתתי 35 שנים למדינה והיום אני בעיקר עושה מה שטוב לי. אני מתאמן, מרצה, עוזר בפעילויות וולונטריות ומבלה עם המשפחה. יכול להיות שבשלב מסוים יהיה אתגר או תפקיד שימשוך אותי. אם יזדמן תפקיד עם משמעות וערך, אשקול זאת לחיוב".