יפן, פינת סיביר: שועל אדום באי הוקאידו
• פרק 1: טראומת קורונה
"רוב התיירים נוסעים ליפן בפריחת הדובדבן באביב או בשלכת שבעונת הסתיו. אני בחרתי לטוס עם בעלי עמיר בחורף הקפוא של צפון יפן במטרה לצלם בעלי חיים בנופים המושלגים והצחורים. זה מסע לא קל בלשון המעטה ודי קשוח מבחינת מזג האוויר, ועברתי כבר כמה כאלה בחיי. הטמפרטורה שנמדדה בזמן שהותנו הייתה מינוס 15 עם רוחות ושלג. בפועל זה הרגיש כמו מינוס 30, אך שווה כל רגע וכל סבל.
כבר שנים חלמתי להגיע לאי -הוקאיידו בחורף. יפן הייתה סגורה לתיירים בגלל הקורונה ונפתחה רק לפני מספר חודשים לתיירים זרים. היפנים עדיין בטראומה, הם עוטים מסיכות בכל מקום – גם אם הם נוסעים לבדם במכונית, מחטאים ידיים בכניסה לכל מקום ומודדים חום".
• פרק 2: בעקבות קופי ה'מקוק' היפני
"על פי המסורת היפנית, ענני הקיטור, ריח הגופרית ובעבועי המים הרותחים מזכירים לבאים ב"שערי הגיהינום" – את אשר צפוי להם כ'גמול' על חייהם החוטאים. הליכה של כשעתיים בקור מקפיא בתוך יער צפוף עם נוף מדהים. השביל היה חלק בגלל הקרח והשלג ולכן צעדנו פסע פסע בזהירות – מחשש שנמעד וניפול עד להגעתנו לגולת הכותרת – הבריכות החמות והנהר הזורם הסמוך. בהמשך נחשפנו לאחד המראות המלבבים והמרהיבים כשאת פנינו קידמו קופי המקוק היפני – קופי שלג, הצפוניים ביותר בעולם שפרצופם אדום ומתוק. הם טובלים במעיינות מי הגופרית החמים, מעיינות וולקנים בלב הנוף המושלג. הקופים יורדים בבוקר מההרים לבריכות החמות ובלילה עולים שוב וישנים על העצים. בבוקר הם שוב יורדים למעיינות. הקופים מאד פוטוגניים לצילום בייחוד בחורף. זוהי חוויה ייחודית מאין כמוהה, בטח ובטח למי שמצוי מאחורי העדשה. הם לא חוששים מבני האדם, לא מציקים וחיים בנינוחות בסביבתם הטבעית.
פארק קופי השלג הוקם בשנת 1964- באזור שימור בית הגידול הטבעי של הקופים. הקופים הסקרנים מטבעם צפו באנשים המתרחצים במעיינות החמים בבית הארחה הסמוך ועד מהרה העתיקו את ההתנהגות. מאז השאר היסטוריה.
• פרק 3: נושק לסיביר: האי הוקאידו
"האי הוקאידו הוא האי השני בגודלו ביפן וממוקם בחלקה הצפוני. הוא מוקף בים יפן, האוקינוס השקט וים אוחוצ׳ק. מזג האוויר קפוא (יכול להגיע למינוס 30) והפכפך אך התגמול עבורנו הוא שפע מדהים של בעלי חיים: דורסים, ינשופים, איילים, שועלים אדומים, ברבורים לבנים מזמרים, עגורי אדומי הכתר, סנאים מיוחדים, ציפורים יפהפיות, הרי געש פעילים, נופים עוצרי נשימה, ומרחבים עצומים של קרח. משטחים עצומים של קרחונים צפים ומקיפים את האי. הוקאידו נושק לסיביר ומכאן ההשפעה על אקלים האי. בהוקאיידו מקטן ועד גדול לא דובר את השפה האנגלית, אפילו לא מילה אחת לרפואה. לא בקבלה בבתי המלון, לא במסעדות ואפילו הצלם המקומי שפגשתי והדריך אותי במשך יומיים לא ידע מילה באנגלית. אז נעזרנו עם תרגומון בנייד".
• פרק 4: פרוזן – הגרסה היפנית
בסאפורו, בירת הוקאיידו יודעים לנצל את הקיפאון ולהפוך אותו ליצירות אומנות. פסטיבל השלג הוא חגיגת החורף הגדולה ביפן, והוא מתקיים לאורך של 2 ק"מ בפארק ובו מאות פסלי קרח מהממים. פסטיבל שנערך זו השנה ה-73 מהווה מוקד משיכה למיליוני מבקרים בכל שנה. בפסטיבל כ- 30,000 טון של שלג המפוסל במעל 300 פסלים בצורות שונות שנבנו כחודש לפני על ידי צוותים יפנים ובינלאומיים. בין הפסלים: מבנים עצומים ומרשימים כשבלילה תאורה צבעונית מאירה את המוצגים. כמו כן יש מייצגים אורקוליים על גבי הפסלים והופעות (מומלץ לראות ביום וגם בלילה).
• פרק 5: חיות וחיוכים
ברבורים מזמרים: כשמם כן הם, שרים בקולי קולות רוב היום ולכן שם זה דבק בהם – בשל השירה שבוקעת מגרונם ללא הפסקה. בזריחה הברבורים נוחתים בקצוות אגם קושרו בסמוך למעיין חם אשר פוצע את הקרח באגם קושארו הקפוא. ביערות גם איילים לרוב ושועלים אדומים.
עיטמי סטלר: העיט הגדול והכבד בעולם – עיטמי סטלר ועיטמי לבני זנב נודדים לאיזור זה מקמצ׳אטקה שברוסיה וחורפים בהוקאיידו. הם הגיעו לאכול דגים שהדייגים זרקו להם על משטחים אינסופיים של קרחונים צפים המקיפים את האי. העופות מגיעים לחפש אחר מזון וטרף קל. הם מלווים מלמעלה את הדייגים היפנים אשר יוצאים ללב ים במסעות דייג קפואים ובהמתנה לדגים שיפלו או ייזרקו מהרשת אליהם.
• פרק 6: עגורים יפנים בביצות
״אלף קולות של דרור- קול אחד של עגור״-פתגם יפני: אזור הביצות המגוון המקיף את הוקאידו הוא ביתם של למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם של העגורים היפנים המלכותיים. בזריחה מינוס 15 מעלות, עם רוח מטרידה, צילמתי את העגורים המהממים על רקע נופי השלג של החורף היפני. בריקוד אלגנטי אווירי הם מחזרים בניתורים מרגשים ובקולות – תוך כדי הפניית מקורם כלפי מעלה. בזכות מקומו המיוחד של העגור בתרבות היפנית ובזכות מבצע השיקום של העגורים ניצל העגור מהכחדה.
• פרק 7: בארץ הקטקטים
הסנאים הדואים הסיבירים הגמדיים: השכמה בשלוש לפנות בוקר. נסיעה של שלוש שעות ליער מושלג עד הברכיים. הליכה בתוך השלג עם חצובה מצלמה ועדשה כבדה וכל זאת בכדי לצלם את הסנאים המעופפים, החיה הכי מתוקה בעולם לפחות מבחינתי.
הסנאי המעופף – הגמד – הסיבירי הוא קטנטן עם עיניים גדולות בגודל 15 ס"מ. הוא שוקל כ-200 גרם ומתהדר בזנב ארוך ושעיר. זוהי חיית לילה שניתן לראותה בעיקר בחורף וסמוך לזריחה ובערב. הוא לא ממש עף, יותר דואה, מצויד בקרום פרוותי. הקרום הוא מעין מצנח שמתוח בין רגליו הקדמיות לאחוריות ומאפשר לו לדאות אפילו כמה מאות מטרים מעץ לעץ. היה קשה לצלם בתעופה ולא הצלחתי לתעד אותו. ניתן למצוא אותו גם בסין, בצפון אירופה ובאסיה. מסתבר שיש בישראל לא מעט חנויות שמוכרות אותו כחיית מחמד וזה נורא בעיני".
