"באישיות שלי אני חי אי שם בשנת 1940"

איסוף החפצים מגיל 8, החיטוט שהוביל לגילוי מפתיע במזבלה ("מצאתי שם אקדח משנת 1935") העבודה כרפתן ומפעל החיים שלו בשש האחרונות – מוזיאון "אָ גְרוֹייסֵע מְצִיאֶה" בקיבוץ יפעת, שמחזיר סבים, הורים וילדים במנהרת הזמן. דרור ברק זנח קריירה של איש שיווק ומכירות לטובת האהבה הגדולה שלו, איסוף פריטים אותנטיים, חלקם עם היסטוריה של מאות שנים

"כל מה שאני עושה זה היסטוריה", דרור ברק

'רבותיי ההיסטוריה חוזרת', שירו של המשורר והפזמונאי הישראלי חיים חפר על תולדות הפלמ"ח – מתכתב בהרמוניה טבעית עם דרור ברק, ציוני אמיתי, וגם הרוח החיה והאיש שעומד מאחורי מוזיאון "אָ גְרוֹייסֵע מְצִיאֶה" (מציאה גדולה, בדיאלקט האידי) בקיבוץ יפעת.
ברק, 54, נשוי להילה, בת הקיבוץ, נולד ברמת גן ומזה 23 שנים הוא מתגורר בקיבוץ היזרעאלי. במשך שנים רבות הוא התפרנס כאיש שיווק ומכירות ארצי של חברה גדולה ובמקביל למד תיאטרון לזמן מה בביה"ס של יורם לווינשטיין.
לפני כשש שנים הוא הגשים את חלום חייו – כשהקים במו ידיו את המוזיאון האותנטי – ששימש בעבר כמקלחות משותפות של הקיבוץ.

• "התחלתי לחטט, זה ריתק אותי, ראיתי חיים של בן אדם"

ברק מספר כי כל חייו הוא עסק באיסוף חפצים ישנים, "רק חפצי ארץ ישראל", הוא מדייק, "לא מעניין אותי מה קורה בעולם הגדול, רק  בארצי מולדתי. התחלתי בגיל 8, ראיתי אנשים שזרקו בתים שלמים, פינו חצרות, הכל היה זרוק לצד המדרכות ואני מצאתי את עצמי אוסף ומלקט. התחלתי לחטט, זה ריתק אותי, ראיתי חיים של בן אדם, תמונות, אלבומים, בגדים, חפצים. בתקופה בה עבדתי כאיש מכירות נסעתי בכל רחבי הארץ, זו הייתה תקופה בה אספתי ממושבים, מקיבוצים, ממזבלות. אנשים זורקים אוצרות שלא ייאמנו. גולת הכותרת של מה שמצאתי במזבלה: אקדח זרוק בארגז ישן משנת 1935. הוא היה תקין. התחלתי לרכז הכל במחסנים, בבית סבתי, ובהמשך, כשהגעתי לעמק, שכרתי מחסן ומרתף. כשהכרתי את אשתי היקרה, הכל עבר איתנו הביתה ואופסן בחדרים, במדפים, במחסן".

• "צפיתי שש פעמים בעמוד האש"

החלום של ברק היה לעבוד ולהציג את האוסף שלו במוזיאון: "19 שנים חלבתי פרות ונהנתי מזה מאוד. שטפתי קירות, וחטפתי מהן בעיטות. אני לא בן אדם שיכול לעבוד במשרד ואהבתי את העבודה בטבע, עם הריח החזק של הפרות. לכל זה גם התלוותה תחושת חלוציות ברוח העמק. באישיות שלי אני חי אי שם בשנת 1940. פיזית אני פה, אבל מהותית אני חי בשנים שקדמו להקמת המדינה. כל מה שאני עושה זה היסטוריה, קורא וחוקר היסטוריה, אוהב מוזיאונים ונמשך באופן טבעי לאתרי מורשת. אני מכיר את כל סדר המשוריינים בבאב אל וואד, ראיתי את כל יומני כרמל, אני חי חלוציות. בעמוד האש, צפיתי שש פעמים".


"החפץ שהכי חשוב לי הוא תת מקלע 'סטן' אורגינלי שיוצר בתל אביב, בשנות ה-40 ועם זה ניצחנו את מלחמת השחרור. הקרדיט פה הוא לאשתי שקנתה לי אותו. גם אם ייתנו לי 10 מיליארד דולר, אני לא מוותר עליו"


אם הייתה מכונת זמן, היית רוצה לחזור אחורה?
אני מחזיר את כל מי שמגיע למוזיאון חזרה בזמן ואם זה היה תלוי בי – כל אזרחי הארץ היו שם. הייתי זורק את הרכבים ומחזיר את העגלות והסוסים לכולם. איזה כיף זה היה?".

• "למדתי לנסר, לשייף, לעשות שפכטל וטיח"

תוך כדי העבודה ברפת ברק הבין שהוא רוצה להקים מוזיאון בו יוכל להציג את חפציו הרבים. הוא מצא את עצמו מסיים את החליבה, ומגיע למבנה נטוש, ומפורק בקיבוץ, במטרה להפוך אותו למוזיאון שהוא היום. "לא היה חשמל, היו רטיבויות, אבל קיבלתי את זה, זה  אתגר אותי ובדמיוני כבר ראיתי קדימה", הוא נזכר: "6 שנים בניתי את המוזיאון הזה בידיים שלי, תוך כדי עבודה ברפת. כל מה שיש בו בפנים נעשה על ידי עם המון אהבה ומתוך תשוקה אמיתית. זה כולל ארונות, מזנונים, כיורים, תשתיות חשמל, אטרקציות ואפילו יצקתי בונקר מבטון. בהמשך גם צבעתי וליטשתי כל פינה. הבאתי עוד ועוד חפצים ומוצגים, בובות, כלי בית ומטבח, מסמכים, ספסלים למנוחה והקמתי גם מעין חדר עבודה. למדתי על הדרך לנסר, לשייף, לעשות שפכטל וטיח והתקנת קירות גבס. בסוף התהליך ועד היום אני ממש גאה, המוזיאון 'א גרוייסע מציאה- ערגה נוסטלגית' הוא מפעל החיים שלי".

• המקום התעורר לחיים

לפני 4 שנים פתח המוזיאון את שעריו וזכה מיד לבאז ראשוני ומסקרן. "לא חלמתי שמישהו ירצה להגיע לכאן, או שיתעניין בחפצים שיש", מודה ברק, "קיוויתי ורציתי, אבל לא ממש האמנתי שזה יקרה. בסופו של תהליך נתתי פה את כל מה שיש לי, וזה היה עצוב אם אנשים לא היו מגיעים. השקעתי פה להערכתי אלפי ימים ועשרות אלפי שעות, בכל פרט ופרט. הפתיחה הייתה ללא תשלום, עם תרומות של כל מבקר, על פי מידת נדיבותו.

זנח קריירה של איש שיווק ומכירות לטובת האהבה הגדולה שלו, איסוף פריטים אותנטיים, חלקם עם היסטוריה של מאות שנים
זנח קריירה של איש שיווק ומכירות לטובת האהבה הגדולה שלו, איסוף פריטים אותנטיים, חלקם עם היסטוריה של מאות שנים

בשלב הזה היה חשוב לי רק שייחשפו למוזיאון ולקסם שיש בתוכו. המקום פשוט התעורר לחיים, לא על ידי פרסום אגרסיבי, אלא על ידי שמועות מפרגנות שעברו מפה לאוזן. גם היום אני מסתכל מהצד ושואל 'האם כל מאות האנשים הללו באים אליי'?
ואז אני רואה שהם מאוד נהנים ומתרגשים יחד איתי ומבין שיש פה משהו מקורי. כותבים עליי גם המון פוסטים מפרגנים ברשתות החברתיות וזה יוצר עוד ועוד עניין. אני מאוד נהנה מזה, ומאוד אוהב את המפגש הזה עם משפחות, סבים, הורים וילדים שמגיעים לעמק יזרעאל, לחלקת האלוהים הקטנה שלי. אני רואה בזה שליחות, ולא כקלישאה. אני גם מלא תשוקה ללמד ילדים מה זה סליק ושפת מורס, ולהנגיש להם בצורה חזותית את מורשת הפלמ"ח. בכדי ל'תפוס' את הילדים גם עשיתי התאמה לעידן הנוכחי האינטראקטיבי, ובניתי כמה פעלולים מיוחדים ואחרים. בהתחלה חשבתי שהילדים יותר נהנים, אבל עם השנים אני מבין ורואה שההורים נהנים לא פחות".


"אני עדיין גאה ומאושר מדי יום על כל אורח שמגיע למוזיאון, בדיוק כמו המבקר הראשון שהגיע אליי. אחרי הדרך שעברתי, שום דבר לא מובן מאליו.."6 שנים בניתי את המוזיאון הזה בידיים שלי, תוך כדי עבודה ברפת. כל מה שיש בו בפנים נעשה על ידי עם המון אהבה ומתוך תשוקה אמיתית. זה כולל ארונות, מזנונים, כיורים, תשתיות חשמל ועוד"


אז מה תמצאו במוזיאון? חנות מכולת, בונקר תש"ח עם אקדחים ורימונים, מטבח המדמה את החיים במאה הקודמת, מרפאה עם תרופות, אגף כביסה, בית- מלאכה ועוד אלפי פריטים שיובילו אתכם להעמיק ולהתסקרן.

• קורונה טיים במוזיאון

זמן קצר לאחר פתיחת המוזיאון, כשהוא מתחיל לצבור מעגלי מבקרים רחבים, הגיח לראשונה נגיף הקורונה לחיינו וטרף את כל הקלפים עבור ברק: "זו הייתה תקופה קשוחה ומאתגרת בכל קנה מידה. אשתי הוצאה לחל"ת, התחילו סגרים ואנשים לא יצאו מסף ביתם. נקלענו לקושי כלכלי ובייאושי פניתי למנחם הורביץ מתוכנית חסכון בערוץ 12 – והוא ואשתו הגיעו לבקר פה במוזיאון שלי. אחרי הצילומים שודרה כתבה מדהימה בפריים טיים וככל שהמצב נרגע הגיעו אלינו עוד ועוד מבקרים לתמוך. הורביץ גם דאג לתמיכה מאיש עסקים שתרם לי סכום שאפשר לנו לעמוד על הרגלים. אני לא אשכח לו את זה עד סוף חיי".

"החפץ שהכי חשוב לי הוא תת מקלע 'סטן' אורגינלי שיוצר בתל אביב, בשנות ה-40 ועם זה ניצחנו את מלחמת השחרור"
"החפץ שהכי חשוב לי הוא תת מקלע 'סטן' אורגינלי שיוצר בתל אביב, בשנות ה-40 ועם זה ניצחנו את מלחמת השחרור"

• "מה שקורה עכשיו זה האושר הכי גדול שלי"

בחצי השנה האחרונה זרם המבקרים למוזיאון של ברק מרשים לכל הדעות, והתודות לרשתות החברתיות וקבוצות ההורים שמרבות בשבחו של ברק. נכון לכתיבת שורות אלו הוא מתמודד עם רשימות המתנה של מספר חודשים לביקור והידיעה הזו גורמת לו להתמוגג משמחה: "אני לא יכול לקבל אפילו 20 אחוזים מהפניות אליי", הוא אומר בחיוך, "הלוואי ויכולתי. ככה היו מגיעים לפה אלפי מבקרים מדי חודש. אני חושב שזה יפה לכל הדעות למוזיאון קטנטן שבנה איש אחד, שמשוגע על אספנות. מה שקורה עכשיו זה האושר הכי גדול שלי ואני גם מצליח להתפרנס בכבוד מהעיסוק שאני הכי אוהב. אני חושב שהאותנטיות שלי נוגעת באנשים ובילדים וזה עובר הלאה, בצורה הכי טובה שיכולתי לבקש. אני יכול לומר לסיום שאני עדיין גאה ומאושר מדי יום על כל אורח שמגיע למוזיאון, בדיוק כמו המבקר הראשון שהגיע אליי. אחרי הדרך שעברתי, שום דבר לא מובן מאליו".

• סיפור נפיץ על בקבוק מולטוב

לכל פריט במוזיאון יש פינה חמה בלבו של ברק, אבל יש כמה שקצת יותר: "כל חפץ פה יקר לי מאוד", הוא אומר, "אני מתחזק, מנקה, מקטלג, מסדר ואם צריך משפץ מחדש ומוסיף מדי פעם עוד כמה חפצים. יש לי בגדול כבר את כל מה שרציתי. החפץ הראשון שהכי חשוב לי הוא תת מקלע 'סטן', אורגינלי שיוצר בתל אביב, בשנות ה-40 ועם זה ניצחנו את מלחמת השחרור. הוא שימש את לוחמי הפלמ"ח ולהיות הבעלים של תת מקלע שכזה היה חלום חיי. השגתי הכל: קסדות, מימיות, דוקרנים, רימונים, מסטינגים, מסכות אב"כ, אלונקה ובקבוק מולטוב, אבל תת מקלע סטן היה קשה להשגה. הקרדיט פה הוא לאשתי שקנתה לי אותו. גם אם ייתנו לי 10 מיליארד דולר, אני לא מוותר עליו. ברשימת החפצים היקרה לי מכל גם בקבוק מולטוב מזכוכית, עם ידית הפעלה ששוברת אמפולה קטנה שמתפוצצת. השמועה אומרת שעם בקבוק שכזה, עצרו טנק סורי בדגניה והידיעה הזו ממש מרגשת אותי. יש גם מכונת תפירה של סבתא שלי, מהמותג זינגר והיא בת יותר ממאה".

מה הפריטים הכי ישנים ועתיקים במוזיאון?
פונוגרף של אדיסון משנת 1906 שבו ניתן לשמוע גם היום מוזיקה. זה גאוני. יש בתצוגה גם נאד מים, הוא עשוי מעור של גדי, והוא בן 300 שנים. אפשר גם היום לשתות ממנו. ככה שתו במדבר מים".

אוהב את המפגש הזה עם משפחות, סבים, הורים וילדים
אוהב את המפגש עם משפחות, סבים, הורים וילדים

יש פריט שממש רצית ולא מצאת?
העיתון מה-14 במאי, 1948, ה' באייר, העיתון שמודיע שקמה מדינת ישראל. אני עוד אשיג אותו. קשה למצוא עיתון שכזה ואם כבר יש הוא מאוד יקר, אלפי דולרים, בגלל הנדירות שלו. בינתיים אני מסתפק במהדורת עיתון 'הארץ' מהתאריך -30 לנובמבר 1947, יום אחרי הכ"ט בנובמבר, שמודיע על החלטת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, עם ההצבעה באו"ם.

הלגיון הרומי חוזר לחיים במגידו

|

לאחר פרויקט שיקום והנגשה ב- 25 מיליון שקלים: קק״ל פתחה את נחל השופט למבקרים

|