נתחיל בשאלה: מה מביא סגן אלוף במילואים, חקלאי (כן, יש עדיין כאלה), שיננית ומהנדס בהייטק לקפוץ, לצעוק ולשיר בשיא ההתלהבות על כיסאות כמו שילדים נרגשים קופצים בהנאה על טרמפולינה? התשובה: הפועל גלבוע/גליל.
תכירו ארבעה אוהדים שרופים של גלבוע/גליל, כאלה שהאהדה שלהם לקבוצה מיוחסת למשהו רגשי ועמוק, כזה שמנותק מאופנות חולפות, הצלחות וכישלונות. אומנם הם לא ינקו את האהדה לקבוצה מהבית ולא מוגדרים 'כאוהדים מלידה', ובכל זאת, מגלים אהבה מטורפת כלפי הקבוצה ומלווים אותה לכל חור בארץ. אפילו לאילת.
נתחיל עם ורד יוסף (45), שיננית במקצועה, תושבת גן-נר ואם לשלושה ילדים. "בתור ילדה דווקא הייתי אוהדת של מכבי ת"א", היא מספרת בחיוך. "אבל ברגע שגלבוע/גליל עברו לשחק בגן נר מהר מאוד נדבקתי בחיידק. היום אני לא יכולה לראות צהוב בעיניים".
אצל איתי קורין (46) מגן נר, נשוי פלוס 2 וסגן אלוף במילואים, הרומן עם הקבוצה התפתח לפני שלוש שנים לאחר שהוא יצא לפנסיה. "ראשית זו קבוצה שמייצגת את ההתיישבות, ואני מושבניק בנשמה", הוא מדגיש. "שנית, נדבקתי בחיידק הזה לפני שלוש שנים כשהשתחררתי מהצבא. תמיד הייתה לי אהבה לכדורסל. התחלתי להגיע למשחקים בגן נר ולאט-לאט הפכתי להיות מעורב יותר.
בשנים האחרונות, דווקא מאז הירידה ללאומית, יש צמיחה רצינית בכמות אוהדים ויש גם חיבור חזק יותר בין המועדון לקהילה".
• "האהבה לגלבוע/גליל דחקה הרבה דברים לפינה"
במקרה של תמיר אסטרוגו, 48, תושב גן נר, אב לשלוש בנות שמשמש כמהנדס בהייטק בעיסוקו, האהבה לקבוצה פרצה באופן פתאומי. "אני זוכר שלפני 10 שנים בערך גלבוע/גליל התחילו לשחק פה ובמקרה הלכתי למשחק אימון מול אשקלון. מאז לא נפרדו דרכינו ואני לא מפספס משחקים", הוא מספר על הניצוץ הראשון. "זה היה קליק מיידי. אהבה ממבט ראשון. עד אז הייתי בכלל איש של כדורגל".
עידן דרורי (35), נשוי ואב לשניים, עובד לפרנסתו כחקלאי ומשמש כיו"ר חוג האוהדים של המועדון. הוא גדל בכפר יחזקאל ולפני 13 שנים עבר להתגורר בעמק חפר. "גלבוע זה הבית שלי. כל המשפחה שלי בכפר יחזקאל. לפני 13 שנה החיים לקחו אותי לאזור השרון, אבל הלב נשאר בעמק", הוא קובע. "עוד כשהיה איחוד עם עפולה גיליתי עניין בקבוצה אבל לא ברמה הזו. האהבה לקבוצה מחברת אותי חזרה לגלבוע ולמקורות. נדיר שאני מחמיץ משחק. בפעם האחרונה שלא הגעתי למשחק זה היה לאילת בגלל שהייתי מרותק למיטה עם 40 מעלות חום".
• משפחה מגויסת
מסתבר שגם המשפחה שלהם מגויסת. "המשפחה שלי מעורבת לגמרי. הם נורא אוהבים את זה. משתדל לקחת את הילד הגדול שלי (בן 7) למשחקים שיש בהם פחות לחץ", אומר דרורי.
יוסף מספרת בגאווה: "הדבקתי את כל המשפחה בחיידק. אנחנו מגיעים לכל משחק בהרכב מלא. אסף הבן שלי (16) התחיל השנה גם לעבוד במועדון. בכלל בשנים האחרונות הבית שלנו הפך לסוג של בית שני עבור השחקנים. טישמן, שגב, יאנגר, מנקו, דותן ופיטשון, בעצם כמעט כולם, באו לפה חופשי, אכלו ושתו ושיתפו את המשפחה בכל מה שעובר עליהם".
גם קורין מקבל תמיכה מוחלטת מהבית: "באופן אישי אני נוסע כמעט לכל המשחקים ומגיע לשני אימונים בשבוע. למשחקי הבית גם אשתי מצטרפת. באופן כללי המשפחה מאוד מעורבת. אנחנו מארחים שחקנים אצלנו בבית ומגלים עניין רב במה שנענשה בקבוצה".
גם אסטרוגו מספר על משפחה מגויסת: "המשפחה שלי מאוד מחוברת לכל העניין הזה. השחקנים מתארחים אצלנו בשבתות וחגים. הבנות שלי מגלות עניין ולפעמים מגיעות למשחקים. עבור האישה זה יותר מדי מתח ולכן היא לא מגיעה לכל המשחקים. בשנה שעברה, למשל, כשהקבוצה שיחקה באילת אז ירדנו לשם עם המשפחה והיינו שם שני לילות. במשחק האחרון שהיה באילת אני והבת שלי טסנו בשעה 14:00 וחזרנו אחרי המשחק בשעה 2:00 לפנות בוקר".
• "הקבוצה משפיעה על היום-יום שלי בצורה בלתי רגילה"
באיזה מצב-רוח הם קמים בבוקר ואיך הם בונים את הסידור עבודה שלהם? התשובה, כמו בלא מעט מקרים אצל הארבעה, תלויה בתוצאות של הקבוצה ובלוח המשחקים שלה.
יוסף טוענת: "גלבוע/גליל חזקה ממני. הקבוצה משפיעה על היום-יום שלי בצורה בלתי רגילה. כשהקבוצה ירדה ללאומית, למשל, נאלצתי לשנות את המשמרות שלי בעבודה בכדי להגיע למשחקים בימי שלישי. עכשיו שהם בליגת העל אז מסתדר לי טוב יותר עם העבודה".
קורין מודה: "מצב הרוח שלי תלוי מאוד בקבוצה. לפני ואחרי משחקים יש תעבורה רצינית בוואטסאפ שלי. אחרי הפסדים אנחנו עצובים מאוד".
[dfp name="728×90" height="728" width="90"]
אסטרוגו מושפע לגמרי: "הקבוצה משפיעה עליי באופן טוטאלי. זה עיסוק של 24 שעות ביממה, גם בראש וגם בעשייה".
דרורי: "כמה הקבוצה מעסיקה אותי? הייתי אומר חצי משרה. מתוקף תפקידי כיו"ר חוג האוהדים, אני הרבה מתעסק עם רשימות, שיחות עם ההנהלה, נושא הכרטיסים והסעות, יח"צ בפייסבוק ועוד הרבה דברים. אחרי הפסדים יש באסה רצינית. ביום שאחרי משחק כשאני מגיע לעבודה אז התאילנדים יודעים שהייתי במשחק בגלל שאני מגיע עם קול צרוד".
• "שוכמן מגלם בתוכו את כל הערכים שאנחנו רוצים לראות"
שחקני גלבוע/גליל נהנו ונהנים מחום ואהבה בלתי פוסקים מצד האוהדים המסורים, אבל מעל כולם בולטת האהבה וההערצה לקפטן שצמח במועדון חואקין שוכמן, עליו שופכים את כל הסופרלטיבים האפשריים . "שוכמן זה הילד שלנו. הוא דוגמה למופת ומודל לחיקוי", אומרת יוסף בקול נרגש.
קורין: "שוכי זה הלב של הקבוצה. מנהיג אמיתי. אחד שיודע לאזן את הקבוצה. הוא מגלם בתוכו את כל הערכים שאנחנו רוצים לראות".
אסטרוגו: "שוכמן בשבילי הוא הסמל. הוא הדבק שמחבר בין השחקנים בקבוצה ואת האוהדים לקבוצה".
דרורי: "שוכמן מבחינתי מסמל את גלבוע/גליל. שזה אומר, צניעות, נחישות, ערכים ועבודה קשה. הוא מביא את זה לחדר הלבשה וגם למגרש. ובגלל זה הוא כל כך אהוב כאן".
• מה עם קללות ביציע?
בשונה מהרבה אולמות ומגרשים בארץ, ביציע אוהדי גלבוע/גליל משתדלים, לפחות רובם, להימנע מקללות וקריאות גנאי. "מדי פעם יצאו לי קללות מהפה אבל לא רציניות. גם אם יצא אז זה משהו בקטנה, כמו מפגר", אומרת יוסף. קורין אומר: "אני צועק בלי הפסקה אבל לא מקלל". אסטרוגו אומר בחיוך: "בדרך כלל אני מאוד שקול. אני עם הבנות ומחזיק את עצמי". דרורי: "לפעמים נפלטות קללות, אבל באופן כללי אנחנו מקפידים לשמור על שפה נקייה ביציע שלנו".