כבר בעת שהיה ילד מתבגר, התגייס טל זמיר לעבודות הרפת במשק המשפחתי במושב היוגב בעמק יזרעאל וסייע להוריו. עם השנים, המשיך את דרכם והיום מאחוריו כבר יותר מ-40 שנות עבודה, עם טלטלות אינסופיות בענף, שהובילו אותו להיות בפרונט לא פעם – במאבקי הרפתנים נגד הרשויות ומשרדי הממשלה.
"אני נצר של אדמו"רים חשובים"
זמיר, בן 60, נשוי לאירית, אב לשלושה ילדים וסב לחמישה נכדים.
"אני רפתן למעשה מיום הולדתי. נולדתי ברפת וכנראה גם אסיים את חיי בה", הוא אומר בראשית הריאיון עמו.
רפת זמיר הוקמה על ידי הוריו שושנה ומיכאל זמיר ז"ל. "אבי עלה ארצה לפני השואה בגיל 14. אימי עלתה לאחר השואה אותה שרדה בזכות תושייה ואומץ רב. הם הכירו בקבוצת גבעות זייד – שייח אברייק", הוא חוזר במנהרת הזמן, "הורי עברו להתגורר במושב היוגב בשנת 1951. הם הקימו רפת לתפארת שגדלה עם השנים. זה התחיל מפרה ועגלה וחצי פרדה שהייתה בשותפות עם השכן. הכל התבסס בתחילה על עבודה עצמית ללא עבודה שכירה. למעשה הוריי היו ציונים חרדים. הציונות הייתה דתם והם הקפידו לממש את החזון של התיישבות: עבודת כפיים, חינוך לילדים, התיישבות ועבודה בחקלאות. למעשה אני נצר של אדמו"רים ורבנים חשובים. האדמו"ר מתיתיהו רובין מדולינא שהוא נצר של רבי שבתאי הכהן המכונה הש"ך ולמעשה גם נצר של רש"י. אבי עבד ברפת בפועל עד גיל 83 ועד מותו ניהל את נושאי הכספים".
לאחר שחרורו מהצבא כנכה צה"ל הצטרף טל לאביו בעבודות המשק כבן ממשיך ומאז ועד לימים אלה הרפת מהווה את הציר המרכזי בחייו: "מעבר למקור פרנסה מדובר על המשך חזון הציונות וההגשמה של הורי", הוא מדגיש, "למעשה אני מנסה בכל כוחי להמשיך את חזון הציונות הלכה למעשה ולהגשים את האנטיתזה של היהודי הגלותי העוסק במסחר, הלוואות ו"עסקי אוויר". מעבר לעיסוק בחקלאות ורפתנות אני פעיל ומעצב דעה בפורומים של חקלאים ופוליטיקה. אני גם חבר בהנהלת יצרני החלב בישראל".
"חקלאות זה דרך חיים"
אז איך נראה יום ממוצע של רפתן? ובכן עמוס ותובעני בכל קנה מידה: "אני מתעורר כל בוקר בחמש וחצי בבוקר ומסיים בעשר בלילה", מספר זמיר, "העבודה השגרתית כוללת שתי חליבות ביום, קלטור (טיפול במרבצי הפרות), ניקוי מדרכים מזבל הפרות, ניקוי שוקתות, ביקורי רופא ומזריע ועוד. למעשה כיום רפתן וחקלאי צריך ידע וכישורים בריתוך, וטרינריה, וכן בקיאות במחשבים, הנח"ש, אינסטלציה, בנייה ועוד. חקלאות זה דרך חיים. אין שבתות, אין חגים ולרוב גם לא חופשות – שלא לדבר על נסיעות לחו"ל. היתרון הגדול בעיסוק בחקלאות ורפת הוא שככל שתטפל טוב יותר בבעלי החיים כך יחזירו לך הפרות בתנובת החלב. עדיף אולי מלהתעסק עם אנשים", הוא מוסיף בקריצה ממזרית.
בשנים האחרונות נחשפנו להמון מאבקים בנוגע למעמדם של הרפתנים, שבהם לקחת חלק פעיל. מה המצב כיום?
"עם הקמת המדינה רוב המשקים החקלאיים בישראל התפרנסו מרפת לצד גידולים חקלאיים נוספים. מעמד החקלאות היה גבוה. למעשה החקלאות הייתה מקור פרנסה למתיישבים. בן גוריון אמר למשל לתושבי הגליל, 'אתם תיישבו את הארץ ואנו המדינה נדאג לכם לפרנסה', בין אם מדובר על מכסות חלב או מכסות לולי ביצים. עם השנים החזון והציונות הפסיקו להוות משקל מכריע. ארגונים אינטרסנטיים דגלו בייבוא פרוע אשר לא התחרה באופן הוגן עם חקלאי ישראל. תמיכות הממשלות בתורכיה, פולין וספרד בחקלאות מקומית כוללות מים ללא תשלום, עבודה ברבע מחיר ותשומות זולות בעשרות אחוזים אל מול חקלאי ישראל. החשיבות של הביטחון התזונתי בישראל, כפי שאולי מתחילים היום להבין עקב מלחמות אליהן אנו נקלעים בעל כורחנו – מוכיחות שלא ניתן לסמוך על מים מטורקיה, ועגבניות מעזה. לתפיסתי, באם ממשלות ישראל אשר עשרות שנים זונחות, מפקירות ומקשות על המשך החקלאות המקומית ימשיכו במדיניותן – לא תישאר בישראל חקלאות מקומית. יישאר אולי חג השבועות ומצוות התורה המציינות ברוב התפילות את חשיבות התוצרת החקלאית של ישראל. למעשה, ככל שהשנים חולפות, כמות החקלאים נשחקת עד עפר. מזהים את זה היטב בענף שלנו בו פעלו בשנות האלפיים 1200 רפתות וכיום נותרו 400. מהנתונים רואים גם שבשנות השמונים פעלו בישראל 20,000 חקלאים וכיום המספר עומד על 6000. בכל יום מתחסלים משקים. בגליל למשל אילצו את מגדלי הביצים לעשות רפורמה שרוב החקלאים אינם מסוגלים לעמוד בה. כרגע רוב מתיישבי הגליל מפונים וספק אם ישובו לגדל לולי ביצים. חקלאות והתיישבות הן מהות הציונות, הן מאפשרות שמירה על הגבולות ואספקה סדירה של תוצרת חקלאית איכותית ובריאה. לצערי ודאבוני הרב ממשלות ישראל בשלושים השנים האחרונות פועלות ללא חזון והחור שבגרוש הפך לסמל. ערכים, ביטחון והתיישבות נזנחו, וה7.10 הוא התוצאה של התנשאות והעדר חזון".
איך אתה רואה את העתיד של החקלאות בישראל?
למעשה אם לא יחול שינוי דרסטי במדיניות הממשלתית – החקלאות תישאר נחת ההיסטוריה. אנחנו נראה בעיקר חקלאות מתועשת השייכת לקונצרנים גדולים וחקלאות נישה. אפשר היה לראות את החיבור בין חקלאות וציונות באחוות 'אחים לרפת' שהוקמה לצורך מתן עזרה ותמיכה לרפתני העוטף. לצורך הפעילות התגייסו עשרות מתנדבים שדאגו להמשך החליבה ברפתות גם בימים הקשים וגם כאשר התושבים התפנו ונשארו למעשה רק החקלאים, המתנדבים והרפתנים. זאת למעשה מהות החקלאות המקומית, מהות הציונות וההגשמה. גם בימים קשים מנשוא לא נוטשים, ממשיכים בעבודת האדמה, נאחזים בקרקע ולא נוטשים כפי שעשו אבותינו בגלות שנקראו ולא סתם – 'היהודי הנודד'".
אתה יודע מי ימשיך את דרכך ברפת?
לצערי הרב ככל הנראה לא יהיה מי שימשיך את דרכי. שני ילדיי חזרו בתשובה וילד נוסף לא ממש מתחבר לרפת. אבל גם אם היה מי מילדי מבקש להמשיך את דרכי – לא בטוח שהייתי ממליץ לו לעסוק בחקלאות. בכדי להתפרנס כרפתן נדרשת מקצועיות. רפתן בינוני סופו לחסל את הרפת או כל ענף חקלאי אחר. היתרון לגודל הפך להיות מודל שלא תמיד מוכיח עצמו. רבים מהמגדלים הגדולים פשטו רגל. מעבר לכך, במצב הנוכחי החקלאים המקומיים הפכו להיות שק החבטות של הפוליטיקאים. הסיבה לכך היא שאנו מגזר לא אלקטורלי ואפשר להאשים אותנו בכל תחלואי המשק והכלכלה.
מה משאיר אותך אופטימי?
עם השנים הרפתות בישראל גדלו והתפתחו. הטכנולוגיה המקומית של זיהוי הפרות, ניטור דרישות, שקילת כמויות החלב, מעקב יומי במחשב על כמות ואיכות החלב, ומרכזי מזון עם תזונאים הביאו את הרפת הישראלית לאחת המתקדמות בכל העולם כולו. אבל לצערי כמו שציינתי, לצד הגאווה ברפתות, ההתייעלות והחדשנות, מצב הרפתנים והחקלאות בפרט אינם מעודדים. עתיד החקלאות לוט בערפל.
"הקדשתי את חיי ליצור קשרים חברתיים ומודיעיניים"
החיבור העמוק לאדמה, לשורשיות, ואהבת הארץ, לצד המורשת שהותירו הוריו, הובילו את זמיר להתנדבות שמתפרשת על לא פחות משלושה עשורים בכוחות הביטחון. מזה כ-19 שנים הוא משמש בתפקיד רב"ש היוגב ולצד עבודתו כרפתן, הוא מתנדב במג"ב ובמחלקת הבילוש של תחנת המשטרה בעפולה. "אני משתדל לעזור לגופי מודיעין בזכות קשרי הטובים עם המגזר הערבי ובכלל", אומר זמיר, "סייעתי לאורך השנים באיתור רכוש גנוב, חשיפת חוליות גנבים, לכידת שב"חים ומסתננים מהגדר ופיענוח פרשיות של גנבים. כמו כן מידע ופעילות שלי הובילו להחזרת בע"ח גנובים, טרקטורים, מכוניות, סוסים, אופנועים ועוד. הידע שלי וההיכרות המעמיקה של האוכלוסייה מסייעת לי למנוע ולפענח פרשיות פליליות לא מועטות. אפשר לומר שקצינים רבים במשטרה התקדמו בזכותי. בשנת 2010 גם קיבלתי תעודת הצטיינות ארצית של מתנדב מג"ב ממפקד מג"ב. תחילת הפעילות הביטחונית שלי החלה מגניבה של טרקטור מהמשק של הורי וגנבת כ-13 עגלות הרות והעברתם ברגל לשטחי הרשות הפלסטינאית. את כל העגלות הצלחתי להחזיר. מאז הקדשתי את חיי ליצור קשרים חברתיים ומודיעיניים ומען סיוע ועזרה למשטרה ולנפגעי עברה".
מה לאחל לך לסיום?
אני מאחל לכולנו להתאחד, למנוע את הפילוג בעם, את ההקצנה ועידוד הפוליטיקאים לפלג ולמשול. בדרך זו אנו נחשפים לשיסוי העם אחד נגד השני. דתיים נגד חילוניים, ימנים נגד שמאלנים, מזרחיים נגד אשכנזים ועוד. כל זה משרת את הפוליטיקאים ופוגע בעם ועתידו. אני מאחל לכולנו עתיד טוב יותר לנו ולילדנו. אהבת חינם. יושר, הנהגה ראויה שתדע את חשיבות החזרה של העם לארצו. מנהיגים שישרתו את העם ולא ההיפך. בואו נשאף לסבלנות וסובלנות. כולנו ישראלים וחובתנו הערכית והמוסרית לשמור על מה שבנו הורינו".