כשהיה ילד בן 10, אמן הגרפיטי בנצי ברופמן ממגדל העמק צייר לראשונה על קיר בניין נטוש בעיר מגוריו. הכלים ששימוש אותו לציור הקיר הראשון שלו היו בעיקר גחלי מנגל משומשים.
קצת יותר משלושה עשורים, ברופמן הפך לאמן גרפיטי מוערך, כזה שציוריו הפכו לאייקונים בכל רחבי ישראל ובירות אירופה הקלאסיות.
"הובילו אותי לחשוב שאני אפס, לפעמים אפילו קראו לי ככה"
ברופמן, 41, נשוי לאליזבת.
"מעולם לא למדתי ציור בצורה מסודרת, יתרה מכך, בגילאי בית ספר לא התקבלתי למגמות שבהן אפשר להתפתח בתחומים האלה. פשוט כיווצו לי את הלב"
הוא משתף את הזכרון שנצרב במוחו. בגיל 13 עבר ברופמן להתגורר ברמת ישי והתשוקה לציור תפסה תאוצה. בשלב הבא הוא שלף מהמדף במחסן ספריי ששימש את אביו והתחיל לרסס ולצייר ציור על קיר סמוך לביתו, "הרגשתי שעשיתי משהו לא נכון, לא ראוי", הוא מספר.
השנים עברו וברופמן המשיך להידחות במגמות האומנות בבית הספר: "אלו היו שנים קשות עבורי, מעבר לקושי כמתבגר תמיד ההורים שמעו עליי בימי ההורים במה אני לא טוב, ולא במה אני כן. זה היה כמו לקבל גזר דין בבית משפט. במערכת החינוך הובילו אותי לחשוב שאני אפס, לפעמים אפילו קראו לי ככה. גם ההורים רצו שאלמד, שאשיג ציונים טובים ואצליח בבגרויות. בתוך תוכי ידעתי שיש לי כישרון, אבל פשוט מעכו לי אותו, חבטו בי ושפטו אותי, זה ממש הוריד אותי. מי שכן נתנו לי סימן שאני מוכשר ומוצלח היו הילדים שלא מסלילים אותך, הם רק ראו את המיוחדות שלי. זה החזיק אותי עם אוויר לנשימה. היום אני חושב שיש הרבה יותר פתיחות וקבלה של הורים לילדים שהיו כמוני, גם במערכת החינוך".
"חוסר האמונה בי הפך בסופו של תהליך ליתרון בעבורי"
בשנות העשרים לחייו, אחרי שירות צבא החל ברומפן לפתח תובנות לגבי ה'אני העצמי' שלו, הכישרון שעוד לא התפרץ, ניצוצות של יכולות ולצידם שוב קולות של בלבול, חוסר ביטחון, פחד והמון למה.
"היום אני מבין שזה היה חלק מתהליך של הבנה עם עצמי בדרך שלי להתקדם ולהבין מי אני בכלל כאמן. שאלתי את עצמי המון שאלות בכדי לקבל את התשובות".
בנצי החל לצייר בעיפרון בצורה יותר מקצועית, כשהתשוקה תמיד הייתה נוכחת וקולות העבר לא ערערו אותה במעט. "אני חושב שחוסר האמונה בי הפך בסופו של תהליך ליתרון בעבורי. אמרתי לעצמי שאם אין לי סיכוי להצליח בתחום שלי, אין לי חשש להפסיד משהו. ציירתי הרבה פורטרטים ריאלסטיים, בלמידה אוטודידקטית. למוח שלנו יש יכולות אדירות והיום זה מסר שאני מעביר להורים שמחפשים מסגרת כזו או אחרת לילדים שלהם".
"פגשתי אנשים שאמרו לי צא לדרך והאמינו בי וזה הספיק לי"
אחרי שצבר ביטחון בציורים עם העיפרון, הגיע השלב הבא בהתפתחות המקצועית של ברופמן: "הרגשתי יותר בטוח ועם רצון לדייק את עצמי. קניתי ספריי, הוא משך אותי, הלחיצה האגרסיבית עליו או העדינה יותר, המהירות שהוא ניתז, עשו לי את זה. החלטתי לפתוח עסק ושוב אמרו לי זה מיותר ושלא תהיה לי עבודה, אבל לא הקשבתי לקולות האלה. התמקדתי בציורים לעסקים על קירות וגרפיטי לילדים. לא תכננתי את המסלול הזה, לא הייתה לי תוכנית עסקית, אבל בתקופה הזו, בדרך הזו, פגשתי אנשים שאמרו לי צא לדרך והאמינו בי וזה הספיק לי. היקום ואנשים טובים תכננו לי את העתיד. הייתי כבר בסוף שנות העשרים שלי בידיעה שאני מתמקצע ומתפתח למרות העיכוב. יש פה הרבה מעבר לפרנסה, לראשונה הייתי עצמאי, בלי בוס שאומר לי מה לעשות, למרות שבעבודות שעבדתי היו לי מנהלים נהדרים שתמיד אזכור את מה שהם נתנו לי.
"רציתי להראות לעולם מה היה חבוי בי במשך כל השנים. באותה תקופה אנשים התחילו יותר ויותר להעריך את הכישרון שלי, את מה שאני יוצר".
לא חשבת על מעבר למרכז הארץ שם אומנות הגרפיטי יותר מפותחת?
"כל העשור שאני בין עשרים לשלושים, השנים בהן התפתחתי כאמן, אמרו לי שאני חייב לעבור לתל אביב, כי שם קורים הדברים ושם אני אוכל להתקדם. אני בתגובה לא הרגשתי שום צורך להתרחק ולעזוב את החברים והמשפחה שלי ולעזוב את העמק, מקום שמבחינתי אין שני לו בעולם. עמק יזרעאל הוא מבחינתי קיבוץ אחד גדול. תל אביב קורצת בהיבט המקצועי של אומנות ותרבות, אבל פה אני מתחבר לשיר של ברי סחרוף, 'אל תחפש רחוק, תישאר קרוב, כי ככה זה לאהוב את עצמך'. הסצנה אולי פחות מפותחת בעמק, אין ברנז'ה וקולגות, אבל מצד שני יש היום רשתות חברתיות, ומהבית שלי במגדל העמק אני יכול לחשוף כל ציור שלי בכל הארץ והעולם. הבמה היום היא מהבית, לא משנה איפה אתה נמצא. יש גם את המקום של לשמור על עצמך, להיות עם הרגליים על הקרקע, ועמק יזרעאל שומר עליי. תל אביב לא מעניינת אותי, מעניין אותי לראות את השכנה שלי שאומרת לי בוקר טוב אחרי שלא ראיתי אותה 15 שנה ומיד אחרי זה מתלהבת מציור שלי".
"אני יודע כמה טוב אני עושה לעולם"
כשהוא עם ספריי ביד, בנצי המשיך בתהליך ההתפתחות המקצועי והאישי והשלב הבא היה להיחשף לעולם ולצידו התחיל מסע של הגשמות עצמיות
"הגעתי לשלב שאני יכול להחליט לעשות מה שאני רוצה כאמן, לממש ולתת ביטוי לפנטזיות שלך, עם מלא רעיונות ופרץ בלתי נגמר של יצירתיות. זה אפשר לי לעשות פרויקטים משמעותיים שהרגשתי שחשוב לי לעשות ושאני רוצה לעשות".
התפיסה בנוגע לגרפיטי השתנתה במרוצת השנים האחרונות וממקום של עבירה פלילית וונדליזם, הציורים הפכו לתרבות ואומנות שמקובלים בכל העולם, במרבית המקרים במטרה להביא דעה, מחאה, ביטוי עצמי, פנטזיות ומחוות כאלה ואחרות. "בעבר אכן ראו את הגרפיטי מהמקום המחתרתי, החשוך, המחאתי והאנדר-גראונד, אבל אני באופן אישי לא מתחבר לזה, וכבר בגיל 13 הבנתי את זה. אני לקחתי את עולם הגרפיטי שלי לעולמות המיינסטרים ואני אסביר. אם אני מצייר ברחוב משהו שגורם לאנשים לעצור בעת שהם ממהרים לעבודה, או ילד שממרחק רב מתלהב לראות ציור של שחקן מכבי חיפה, אז אני מיינסטרים ואין לי בעיה עם זה. אבל אני יודע כמה טוב אני עושה לעולם, עם ציורים שהם רלוונטים ופופולאריים. אני לא בא ואומר שזו הדרך הנכונה, אבל זו הדרך הנכונה לי. לי חשוב להיפגש עם אנשים ליד הציור, לדבר איתם, לענות על שאלות ואפילו לתת לילד שבא עם אבא שלו לרסס קצת בסיור. אני יודע שהוא ינצור את הרגע הזה כל החיים ושזה ישפיע עליו ויעצים אותו. גרפיטי בשבילי הוא כלי תקשורת".
רואה לכם בעיניים
בשנים האחרונות בנצי הוא אמן מבוקש ומוכר, עם חשיפה מרשימה בכלי התקשורת, בפלטפורמות הדיגיטליות וכמובן ברשתות החברתיות. תהליך העבודה שלו מתחיל לעיתים בסקיצה גראפית ראשונית באייפד ולעיתים ישירות בקיר, אחרי שהוא עובר על התמונות והפורטרטים, עם דגש על מבט עיניים, וזוויות שהמוח שלו כבר יודע לאבחן. "אני בגדול אוהב לתכנן את האימאג' בקיר, כי מה שאני רואה על מסך, לא יהיה אף פעם כמו ברגע שאני רואה את הקיר, והפרופורציות יהיו שונות. אני אוהב לתכנן בסיס ופשוט להתפוצץ על הקיר". כשהוא חמוש במסיכה וספריים, חלק מהציורים ייקחו לבנצי מספר שעות בתהליך היצירה והגדולים יותר יימשכו לאורך כל היום.
הוא מצייר פרויקטים מסחריים ללקוחות פרטים ועסקיים ולצידם גם פרוייקטים קהילתיים וחברתיים. בין הבולטים בינהם: פרוייקט משפיע לסיירת נגד חרמות, ציור של לוחם צה"ל עמית בן יגאל ז"ל שנהרג בפיגוע במהלך פעילות מבצעית ("לצייר שכול זה לא דבר פשוט"), וציור שחקני עבר של מכבי חיפה, הקבוצה אותה הוא אוהד מגיל צעיר. הפרוייקט הוביל להתרגשות של דמויות ירוקות אייקוניות כמו זאהי ארמלי וראובן עטר. הציורים צוירו בכניסה לשפרעם וטירת הכרמל, הערים שבהן גדלו וגרים השחקנים – ועמן הם מזוהים.
"אני יודע שבמה שאני עושה יש כוח לגעת באנשים. באמצעות הציורים אני רוצה לתת לדמויות את המקום שלהן. בציורים רואים מי האיש או האישה. אני מצייר בצורה ריאליסטית בכדי שייראו את זה, בעיקר בעיניים".
"סטודנטים התחילו ללמוד על האומנות שלי"
את הציורים של בנצי אפשר לראות בשנים האחרונות בכל רחבי הארץ, מצפון ועד דרום, אבל במקביל אליהם הוא פרץ את הגבולות האומנותיים של ישראל, וציורים שלו נחשפים בכל רחבי אירופה. הרשימה ארוכה וכוללת את לונדון, וינה, מוסקבה, ברלין, ברצלונה ועוד. "בכל מדינה שהייתי מגיע עם אשתי הייתי מחפש קיר חוקי לצייר גרפיטי. ציירתי בהרבה מדינות ובירות ואז הגעתי ללונדון ושם קרה משהו מיוחד. הגעתי לשורדיץ', השכונה שהכי מזוהה עם אומנות הגרפיטי וציירתי ציורים שפחות נראו שם, פורטרטים וציורים פופולאריים ורלוונטיים".
ברופמן צייר את טינה טרנר זמן קצר לאחר פטירתה, את הביטלס, את חברי כנופיית ברמינגהם, התוכנית המצליחה של נטפליקס ועוד. "התחלנו להגיע עוד ועוד ללונדון והיה כבר באז סביבי כאמן בסיורי הגרפיטי. בחוצפה ישראלית אלגנטית השתלטתי על קירות ואנשים יותר ויותר באו לראות עבודות שלי שהפכו לאייקוניות בשכונה. זה דבר לא מובן בשכונה הזו. בד"כ עושים 'קאוור' על הציורים והורסים לטובת ציורים אחרים, אבל כמה מהציורים שלי, נותרו כשנה וחצי, זה יוצא דופן וזה מה שהפך אותם למעשה לאייקונים.
קבוצות מצרפת, אנגליה, ואפילו סטודנטים התחילו ללמוד עליי והוזמנתי לפסטיבלים עם אומנים מכל העולם, כשאני היחיד מישראל. ואחרי כל ההילה הזו אני חוזר בשמחה למגדל העמק, למדינה שלנו".
"אם הייתי נשאר, לא בטוח שהייתי היום בין החיים"
בחודשים האחרונים משקיע ברופמן חלק לא מבוטל מלוחות הזמנים שלו למען החטופים בעזה וכן להנצחת הנרצחים באסון הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל. מעבר לרצון הטבעי כתושב פטריוטי, ברופמן ניצל בעצמו מהמתקפה הרצחנית של מחבלי החמאס ויום קודם ל-7 באוקטובר הוא עוד צייר למבלים. מאז ועד לימים אלה הוא יצר דרך האומנות והציורים שהוא יוצר, קשר עמוק ומרגש עם לא מעט ממשפחות הנרצחים: "הרבה אנשים רואים את הציורים שלי שעוסקים ב-7 באוקטובר ובחטופים, אבל אצלי החיבור לאירוע הקשה הוא הרבה מעבר", אומר בנצי, "ציירתי יום קודם בחניון רעים, אחרי שהוזמנתי לצייר בגרפיטי לייב. בדרך כלל אשתי מצטרפת אליי לאירועים הללו, אבל אחרי שהיא הבינה את הקירבה לעזה, היא חששה והחליטה לוותר. אני הרגשתי מספיק בטוח כי המסיבה הייתה מאושרת על ידי כלל כוחות הביטחון. בשישי בערב, השישי לאוקטובר התלבטתי אם להישאר לעוד יום, או לעזוב והחלטתי לחזור ולמעשה אם הייתי נשאר, לא בטוח שהייתי היום בין החיים. ארבעה ימים אחרי המתקפה התחלתי כבר לעשות הפעלות עם ילדים שפונו לאזור העמק, במטרה לנתק אותם מהאירוע, רק פאן. בהמשך פנו אליי החברים של ויטלי סקיפקביץ ז"ל, לוחם ביחידת אגוז שנפל בקרב מול מחבלים בקיבוץ כיסופים. בשיחה עמם הם ביקשו שאנציח אותו בציור ואחרי ששלחו לי תמונה שלו, הבאתי את הקנבס להוריו. בימים הללו הבנתי שמה שאני עושה זה הכי חשוב ושזה התפקיד שלי. מאז ועד לימים אלה זה בעיקר מה שאני עושה".
עד לימים אלה צייר בנצי 10 ציורי קיר גדולים למען השבת החטופים, בין היתר בברלין, לונדון ואמסטרדם, חלקם במימון שלו וחלקם בשיתופי פעולה עם שגרירויות ישראל. בציורים בעיקר דמויות ומימיקה שלהן:
"בציורים ניסיתי לבטא איך ככל הנראה, אישה, ילד, ותינוק נמצאים בשבי. בהתחלה צילמתי דמויות שאני יצרתי ובהמשך כבר ציירתי חטופים, את הדר גולדין, את התצפיתניות, ואת כפיר ביבס ציירתי בתל אביב ביום ההולדת הראשון שלו בשבי. יחד עם הקנבסים והקירות ציירתי כ-100 ציורים של חטופים, נרצחים בנובה ובטבח שהיה בקיבוצי העוטף, חיילים וחיילות שנפלו ועוד".
לאיזה כיוון אתה רואה את ההתפתחות שלך ממשיכה בעתיד?
אני חייב לציין שאחרי ה-7 באוקטובר והמלחמה השתניתי. הצרכים שלי ושל הסביבה בכלל השתנו. כרגע חשוב לי בעיקר להמשיך בהנצחה שקודמת להכל, ובמקביל להמשיך בהרצאות שאני עושה בימים אלה ושהחלו לאחר ה-7 באוקטובר. הן מאוד חשובות לי. יש כאן רגע שאתה עוצר ואומר מה קרה כאן, ואיך אני יכול לספר את זה מהזווית ראייה שלי כאדם שיכול היה בקלות להירצח או להיחטף, או כאדם שחי בשגרה והחליט להיכנס למלחמה הנפשית הזו. בעצם יצרתי סיפור עם סרטונים שבהם אני מציג את מה שעשיתי בציורים עם הנרצחים והחטופים, אבל גם את שנות ילדותי והדרך שעברתי. המטרה היא שהצופים בהרצאות ייראו תהליך של הגשמה עצמית ואיך עושים שימוש מושכל בכלים שאנו מקבלים כשאנו נולדים".