"הנרטיב המשפחתי של גבורה ותקומה משותף לבתים רבים בישראל, תחושה זו מתעצמת כיום, נוכח האובדן הגדול והמלחמה הקיומית בארצנו."
תחושה זו מועצמת גם אצל משפחתי שחוותה אובדן קשה מנשוא ב7.10, על אף ואולי בגלל שהתחנכנו על ברכי הציונות ואהבת הארץ לאחר תופת השואה והפוגרומים ממנה שרדו סביי. שילוב הנופים, והאנשים החיים בעמק הביאו את סביי להקים בעמק את ביתם, שילוב זה הביא גם אותי לספר את סיפור גבורתם של סבי ואחי הקטן, על ההתיישבות בכפר יחזקאל והבחירה בחיים אחרי תופת השואה והשבת השחורה.
היטיב לתאר את הקשר המשפחתי בין האובדן בשואה לאובדן בשביעי לאוקטובר אוצר מוזיאון טרזינשטט; "הטבח הנורא של האוכלוסייה האזרחית על ידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר יישאר בזכרם של כל אנשי המערב כהמשך ישיר של השואה. מאז אוקטובר 1944, כשאלפי יהודים עדיין מתים מדי יום בתאי הגזים של אושוויץ, זוועות בסדר גודל כזה לא חזרו על עצמם. במשך עשרות שנים נהרגו ישראלים בפיגועים או במאבק להגנת מדינת ישראל – אבל בגאווה ועם נשק ביד. התרחיש הנורא של מחבלים חמושים עוברים מבית לבית דרך קיבוצים וערים ישראליות, רוצחים קשישים וילדים, נלחמים ברחובות ערי ישראל, לא חוו הישראלים מאז מלחמת השחרור של 1948-1949 עוד הרבה זמן לפני שהצלקת הזו של אמון הישראלים במדינה היהודית ובצבאה תתרפא שוב. סיפורו של אחד מקורבנות רוצחי חמאס קשור גם לזיכרונות ממחנות ההשמדה ורודולף שוורץ הצ'כוסלובקי מנירסק בסומאבה.
רודולף (שמואל) היה אחד הבודדים מבני משפחה גדולה ששרדו את ההשמדה הנאצית. הוא עבר בגטו טרזין, בספטמבר 1944 הועבר לאושוויץ בז'זינקה, ומשם לקאופרינג, מחנה עזר של מחנה הריכוז דכאו, מחנה עבודה לעבדים עם שיעור תמותה נוראי. מאוחר יותר הגיע למחנה דכאו עצמו, משם הצליח להימלט ולהציל את עצמו. בשנת 1946, לפני הקמת מדינת ישראל, יצא רודולף לארץ ישראל.
שגב, נכדו הצעיר ביותר של שמואל בנם של אהוד ושרה, נפל בקרב גיבורים במוצב סופה בבוקר השבעה באוקטובר.
"נבקש להמשיך את צוואתו של שגב"
בעוד שגב וחבריו מתבצרים שעות ארוכות ומנהלים קרב גיבורים בידיים כמעט חשופות, שגב סופג בגופו רימון ומציל את 30 החיילים שהיו עימו.
לאחר נופלו של שגב על הגנת המולדת הגיע הנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג לנחם את משפחתי.
קל היה לראות את הקשר והסימבוליות בין עיתוי ביקורו של הנשיא לבין נאום אביו שיצא כנגד ההחלטה שהשוותה את הציונות לגזענות.
על במת האו"ם עמד הנשיא לשעבר ושגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג ז"ל וקרע את נוסח ההחלטה, בעודו מכריז " עבור העם היהודי, זו לא יותר מפיסת נייר וכך גם נתייחס אליה".
כך ציינתי גם אני בפני כבוד הנשיא – עלינו לקרוע מעלינו את תפיסות העולם המנציחות פילוג, בדיוק כפי שקרע אביו את נוסח הצהרת האו"ם לעיני כל העולם. ובדיוק כפי שהיה שגב שלנו.
שגב, היה אדם של טבע, מרחבים ואנשים. אך בעיקר של חיבורים.
אדם שידע לחבר בין אנשים, מכל גווני האוכלוסייה בקלילות ובטבעיות שאופיינית לו.
הוא הצליח להעלות חיוך בכל אדם שהיה לצידו, הוא היה הדבק של כל קבוצה, כל חבר החשיב אותו ברמה של אח, 'שגב הוא אח שלי, הוא לימד אותי מהי חברות אמיתית' מציינים חבריו למחלקה ובעמק.
במפגשים חברתיים ברגעים של לחץ שגב נהג להרגיע את כולם באמירה שלו "בוא נוריד ת'פאניקה" וכך למעשה השרה אווירה של רוגע בהתארגנות לכל טיול או מסע משותף של החברים.
שגב יפה תואר, בעל עיניים , לב ענק מלא חמלה והכלה לחלש, לשונה ולכל אדם באשר הוא אדם. האופטימיות שעטפה אותו והקרינה על הסביבה נוכחת ונמצאת לנגד עינינו כל הזמן. העימותים או חילוקי דעות לא קיבלו משקל גבוה אצל שגב.
שגבי אהב את הים, טיולים בחיק הטבע לאור זריחות ושקיעה, אהב להאזין למוזיקה טובה ואיכותית, נהג לשבת עם חבריו למרגלות הגלבוע, באותו המקום יזמו חבריו הקמת מצפה ומנקודה זו נשקף עמק חרוד ועמק בית שאן, כפי שגדלנו אנו על התפר בין שני העמקים, בין שני סגנונות שונים של אורח חיים. אבל עם אהבה עמוקה לנוף העמק, ולאנשים בו. אהבה הזו היא תמצית צוואתו של שגב- לראות כל אדם באשר הוא. נבקש להמשיך את צוואתו של שגב ולהנציח את החיבורים, ואת המעשים המאחדים עם המון אהבה, בפשטות, קרוב לטבע, בחיוך ובשלום".