בעולם שבו סטרס, עומס ולחץ הפכו לשגרת חיים כמעט מובנת מאליה, יותר ויותר אנשים מחפשים דרכים לעצור, לאזן ולחזור לעצמם. בין עבודה אינטנסיבית, עומס רגשי וחיים שמתקדמים במהירות, הגוף והנפש מאותתים לעיתים הרבה לפני שמתרחשת קריסה אמיתית. בתוך המציאות הזו צומחות גישות טיפוליות שמבקשות להחזיר את תשומת הלב פנימה – לנשימה, לתחושות, וליכולת של הגוף לרפא את עצמו כשהוא מקבל את התנאים הנכונים. עבור גבע איתן, מנכ"ל "מרכז אביב – הדרך לאיזון", ההבנה הזו לא נולדה מספרים או תיאוריה, אלא מתוך מסע חיים אישי שבו הגוף שלו עצמו דרש לעצור, לשנות כיוון ולהתחיל מחדש.
"חוויתי תקופה ארוכה של סטרס מתמשך"
גבע איתן, בן 61, נשוי להילה ואב לשני ילדים, נועה ועומרי, מתגורר ביישוב הקהילתי גבעת אלה ומשמש כמנכ"ל רשת הקליניקות "אביב – הדרך לאיזון", הפועלת ברחבי עמק יזרעאל, בין היתר בקיבוצים שריד, מרחביה ושדה נחום. הוא מטפל הוליסטי ורפלקסולוג בכיר, המתמחה בטיפול בחרדות, סטרס ומצבי עומס נפשי, אך הדרך שלו לעולם הטיפול לא הייתה מתוכננת מראש אלא נולדה מתוך החיים עצמם. כבר בגיל 38, מתוך תחושה פנימית עמוקה שמשהו בחייו אינו מדויק, החל לפנות לעולם הטיפול. הוא התחיל בלימודי רפלקסולוגיה הוליסטית גוף־נפש, בהשראת אביו שהיה אף הוא מטפל. את לימודיו עשה במכללת "דרך הגוף", והרחיב את הכשרתו ללימודי מטפל בכיר, כולל התמחות בנשימה מעגלית ואבחון הוליסטי. משם יצא לעולם הטיפול מתוך הבנה שהחיבור בין גוף לנפש הוא לא רק רעיון – אלא דרך חיים.
בגיל 43 הגיעה נקודת השבר הגדולה. "חוויתי תקופה ארוכה של סטרס מתמשך, לחצים עסקיים וחומריים, עומס רגשי וחוסר איזון פנימי, שהחלו לתת את אותותיהם בגוף", הוא נזכר. לדבריו, הסימנים היו שם הרבה לפני – לחץ דם גבוה, סוכר גבוה, חוסר שינה ותחושת עומס מתמדת – אך הם הלכו והתגברו עד לקריסה. האירוע המוחי התרחש בביתו, באופן פתאומי אך לא מנותק מהרקע שהצטבר לאורך שנים. "למזלי, אשתי הילה הייתה בבית לצדי, למרות שתכננה לצאת באותו זמן. הייתי כבר במצב של שיתוק חלקי והידרדרות מהירה, אך הצלחתי לזהות מתוך הידע שלי כמטפל שמשהו חמור קורה בגופי".
"הבנתי בדיעבד את עומק האזהרות שקדמו לאירוע"
טיפול רפואי מיידי הוזעק עבורו והוא פונה בניידת טיפול נמרץ לקריה הרפואית רמב"ם בחיפה. בדרך לשם התרחש, לדבריו, אחד הרגעים המטלטלים בחייו – חוויה חוץ־גופית שנמשכה כ־3.5 שעות. הוא מתאר מצב שבו הרגיש מנותק מגופו אך בהכרה מלאה, תודעתו חדה וברורה. בתוך אותה נסיעה הוא אף שוחח עם צוות האמבולנס על ענייני ירושה וביקש שכל רכושו יעבור לאשתו, מתוך תחושה שזהו סופו. הוא מתאר את החוויה כ"עינוי ארוך", והיה משוכנע שהזמן שחלף ארוך בהרבה מכפי שהיה בפועל. גם מול אשתו הביע חשש שלא ישרוד, ובאותו שלב נראה היה כי חייו עומדים על סף סיום.
לאחר האשפוז החל תהליך שיקום ממושך וקשה: "במשך כחצי שנה נותרתי עם פגיעה משמעותית – כולל עיוורון חלקי ונכות תפקודית – ונדרשתי להתמודד עם מציאות חדשה לגמרי", הוא מספר. "חלק מהתקופה עברתי בבית במצב פגיע במיוחד, לעיתים כשאני יושב על ערסל שהפך עבורי לסמל של חוסר יציבות אך גם של הישרדות. בתוך השיקום הארוך התחלתי תהליך פנימי עמוק של עיבוד, שבו הבנתי בדיעבד את עומק האזהרות שקדמו לאירוע: עומסים, לחצים, ודחיפה מתמשכת של הגוף עד לקצה גבול היכולת".
נקודת המפנה: החשיפה לתאי לחץ מתון
מתוך ההתמודדות הזו נולדה גם תובנה רחבה יותר על החיים עצמם. גבע מתאר כי האירוע חידד עבורו את תחושת השליחות – ההבנה שהאדם אינו מתקיים רק לעצמו, אלא כחלק ממערכת רחבה יותר. בתוך תהליך ההחלמה עבר גם מסע אישי נוסף, שכלל התמודדות רגשית עם האובדן הזמני של היכולות, לצד חיפוש דרך חדשה. בתקופה זו נסע לבקר את אביו באי מאן שבאיים הבריטיים, שם נחשף לטיפולי תאי לחץ – חוויה שהפכה לנקודת מפנה משמעותית נוספת בחייו.
בהמשך, ובמיוחד עם פרוץ מגפת הקורונה, החל גבע לפתח גישה טיפולית משולבת. לדבריו:
"התקופה הזו חידדה את הצורך בפתרונות עמוקים יותר למצבי סטרס, חרדה, פיברומיאלגיה וכאבים כרוניים. בניתי מודל שמשלב בין טיפולי תאי לחץ מתון לבין טיפול הוליסטי־רגשי, מתוך הבנה שהחיבור בין חמצן, גוף ונפש יכול להאיץ תהליכי ריפוי ולהציע מענה רחב יותר מאשר טיפול נקודתי בלבד. מבחינתי, החמצן אינו רק כלי פיזיולוגי אלא מרכיב מרכזי באיזון המערכת כולה".
"אפשר לחיות אחרת"
כיום הוא עומד בראש מערך של 16 תאי לחץ ושלוש קליניקות טיפוליות הפועלות ברחבי העמק, וממשיך לפעול גם כמטפל פעיל. לצד הפעילות המקצועית, הוא מקפיד על טיפולי תחזוקה שוטפים בעצמו – תפיסה שהוא מגדיר כחלק מאורח חיים ולא רק מענה למשבר. לדבריו, אחד הדברים המרכזיים שלמד הוא שטיפול אינו צריך להתרחש רק בעת קריסה, אלא כחלק משגרה שמונעת אותה מראש.
ברמה האישית, הוא מתאר שינוי עמוק בזהות ובאורח החיים. מאדם שחי תחת עומס ולחץ מתמשך, הוא הפך לדבריו לאדם רגוע, יציב ובטוח יותר, הן בחייו האישיים והן בניהול מערך טיפולי רחב. אשתו, כך הוא מספר בחיוך, תוהה לא פעם היכן היה האדם הזה בשנים הקודמות. עבורו, הסיפור כולו מתכנס למשפט אחד כפי שהוא אומר:
"אפשר לחיות אחרת – אבל צריך לעצור בזמן כדי להבין את זה".