"הכדורסל נותן לי שמחת חיים"

ביום-יום מורן מלכי מכפר החורש מתניידת בעזרת קביים, אבל על מגרש הכדורסל היא עולה על כיסא גלגלים ולובשת את מדי נבחרת ישראל. הדרך למדים הלאומיים התחילה דווקא בנפילה בעמדת הש"ג בקיבוץ, אחרי 70 ימי מילואים במלחמת 'חרבות ברזל'. הפציעה עצרה את עבודתה כשף-קונדיטורית והכניסה אותה לשיקום ארוך, שבמהלכו גילתה עולם חדש – הכדורסל.

דרך חדשה

מלכי נולדה וגדלה ביבנה, ובשנת 2017 עברה לכפר החורש והשתלבה בחיים בעמק יזרעאל. אחרי 7 באוקטובר 2023 היא התגייסה למילואים בפיקוד העורף – שירות שבמהלכו חייה התהפכו בבת אחת. "זה קרה ביום גשום, בזמן שהייתי בעמדת הש"ג בקיבוץ", היא משחזרת את רגע הפציעה, "החלקתי על אבן שפה שבורה והתרסקתי בנדיבות. בעקבות הנפילה נפגעתי בגב, בברכיים ובידיים וסבלתי גם משברים בכפות הידיים. לזה נוספה גם פציעה קודמת מהשירות הצבאי, שלא טופלה בזמנו".

עד הפציעה עבדה מלכי, כאמור, כשף-קונדיטורית, אבל הכאבים והמגבלות בידיים הקשו עליה לעבוד במטבח והיום היא אינה עוסקת במקצוע. "השיקום עצמו הוא פיזי ונפשי", היא מודה, "אני מתגעגעת לשמחת החיים שהייתה לי ולרוץ אחרי הילד שלי, תלמיד כיתה ב'".

"באתי והתאהבתי"

אל הכדורסל בכיסאות גלגלים הגיעה מלכי בתוך תהליך השיקום. המפגש ששינה את הכיוון הגיע בבית הלוחם חיפה. "במהלך השיקום פגשתי את אלון דור-און, מאמן כדורסל כיסאות גלגלים. הוא גם מאמן בליגת העל וגם מאמן הנבחרת. הוא הזמין אותי לאימון ניסיון, באתי והתאהבתי", סיפרה.

הישיבה הראשונה על כיסא המשחק הייתה זרה לה. מלכי, שמתניידת כאמור ביום-יום בעזרת קביים, הייתה צריכה להתרגל לא רק לכיסא, אלא גם למשחק שמתנהל כולו ממצב ישיבה. "זה היה מוזר לשבת על כיסא גלגלים, כי אני לא ביום-יום על כיסא גלגלים", סיפרה מלכי, "זה בדיוק אותו סל, רק ממצב ישיבה ולשחק מול א.נשים שהם גבוהים.ות ממני. לא יכולתי באמת לשחק טוב עד שלא התאימו לי כיסא שהותאם במיוחד. לקח לו שלושה חודשים להגיע. בקבוצה של בית הלוחם חיפה אני האישה היחידה בסגל. האמת, שבהתחלה זה היה די מלחיץ, אבל אני משחקת רגיל על המגרש, כמו כולם".

עם הזמן הפך הכדורסל מעוד חלק בתהליך השיקום למקום שנותן לה מטרה, מסגרת וא.נשים לחלוק איתם.ן את הדרך. "הכדורסל נתן לי שיקום", שיתפה, "הוא החליף לי בעצם את הפיזיותרפיה, ההידרותרפיה ואת כל הדברים מסביב, כי היה לי פתאום למה להגיע ולמה לשאוף – להביא תוצאות, לנצח במשחק, לראות את הקבוצה מנצחת, להגיע לאימונים, להתאמן ולהיות עם עוד א.נשים עם כל מיני פגיעות. זה שונה. שונה וכיף".

הסל הראשון

את הסל הראשון שלה קלעה מלכי במשחק נגד בית הלוחם ירושלים. "הסל הראשון שלי בקריירה היה במשחק מול גברים ולא מול נשים. זה היה מרגש", סיפרה, "בכל זאת, אנחנו יושבים.ות על כיסא וזורקים.ות לסל כמו במשחק כדורסל רגיל. לשבת על כיסא ולהצליח לקלוע זה מרגש".
הקליעה הראשונה הייתה רק תחילת הדרך. עכשיו מלכי רוצה להמשיך להשתפר ולהתקדם גם בליגה וגם בנבחרת. "אני שחקנית הגנה טובה. נלחמת. השאיפות שלי הן קודם כול להיות יותר בכושר, לנוע יותר מהר, להיות יותר דינמית על המגרש ולהצליח – בליגה ובנבחרת. השנה אני לא יכולה לשחק במדי הנבחרת באליפות אירופה דרג ב', אבל אני מאחלת לה הצלחה במשימה להעפיל לדרג א'. באליפות אירופה הבאה אני מקווה שכבר אוכל להשתתף".
בעונה הקרובה, שתתחיל בנובמבר, היא צפויה לשחק בשתי מסגרות: "אשחק בשתי קבוצות – בבית הלוחם חיפה, הקבוצה הראשונה שלי, שתמכה בי, ובקבוצת הנבחרת, שתשתלב השנה בליגה".

"אני הולכת עם החולצות של הנבחרת כמעט כל יום, איפשהו זה נותן לי הגנה"

לצד השאיפות המקצועיות, מלכי מדברת גם על החיבור שנוצר בין שחקניות הנבחרת. "להיות שחקנית נבחרת ישראל זה מצוין.

זו חוויה", סיפרה, "יש לנו מגוון מטורף של נשים מגילי 15 ועד 50. חלקן ממחלות מולדות, חלקן מתאונות דרכים. אני מ'חרבות ברזל' ויש גם ממחלת הסרטן, מתאונות וממלחמה. זה עוצמתי להיות חלק מהנבחרת. מגיעות שחקניות מכל הארץ, מכל גיל, דת ומגזר".

עבור מלכי, מדי הנבחרת הם הרבה יותר מבגד שלובשים לאימון או למשחק. הם הפכו לחלק מהיום-יום שלה וגם לדרך שבה א.נשים בעמק מזהים.ות אותה ואת הסיפור שלה. "להיות שחקנית נבחרת זה מושלם. אני הולכת עם החולצות של הנבחרת כמעט כל יום, איפשהו זה נותן לי הגנה. אני גם הולכת הרבה עם החולצות של בית הלוחם. השתתפתי בפרסומת של ארגון נכי צה"ל יחד עם משתתף שהשתתף ב'מרוץ למיליון' ומאז מזהים.ות אותי בעמק ומפרגנים.ות מאוד. אני מבקרת הרבה בעגלות קפה בעמק ומי שמזהה אותי מפרגן.ת ויש כאלה שאומרים.ות לי: 'זאת את עם הכיסאות גלגלים? וואי, איזה כיף, תייצגי אותנו בכבוד'".

חלק ממני

כמעט שלוש שנים אחרי הפציעה, מלכי כבר נמצאת במקום הרבה יותר טוב. בתחילת השיקום היא הבינה שהחיים שהיו לה לפני הפציעה לא יחזרו כל כך מהר. הקושי עדיין שם, אבל היום היא כבר מצליחה להסתכל קדימה והמגרש הוא המקום שבו היא מרגישה שוב את הכוח.

"כשאני לובשת את מדי האימון של הנבחרת ועולה על המגרש אני ופשוט מאוד נותנת את כל כולי. הנבחרת זה חלק ממני", אמרה, "ברמה האישית הכדורסל נותן לי אנרגיה טובה, נותן לי חיות, כושר ושמחת חיים. הכדורסל משחרר אותי. על המגרש אני מתנתקת, זה השיקום שלי".

לצד ההתקדמות, הכעס על הפציעה עדיין קיים. מלכי אינה מנסה להסתיר אותו, אבל גם לא מאפשרת לו לעצור אותה. את הדרך קדימה היא מוצאת בספורט וגם ברגעים שבהם בנה רואה את השינוי שעובר עליה. "הייתי שמחה שלא הייתי נפצעת. אני לא מרחמת על עצמי, ממש לא. דרך הספורט אני צומחת. אני פורחת כשאני בספורט. באחד הימים הבן שלי רצה לבוא איתי לאימון. למה הוא רצה לבוא איתי לאימון? כי הוא יודע שאמא שמחה יותר שם".
בסופו של דבר, מבחינת מלכי, הכדורסל עשה הרבה יותר מלהחזיר אותה לפעילות גופנית: "כן. בזכות הכדורסל חזרתי לחיים".