הכאב בקיבוץ יזרעאל אינו מרפה: זמן קצר לאחר האסון הנורא בסלובניה, שבו נהרג גיל הלל ז"ל בעקבות נפילה מגובה במהלך טיול משפחתי בסלובניה סמוך ליום הכיפורים, מילות הפרידה של יקיריו ממשיכות לצמרר. פוסטים מרגשים וקורעי לב שפרסמו ברשתות החברתיות רעייתו, רותם הלל, ואחיו, בן אלון הורביץ, מבטאים יחד עם התגובות את גודל השבר, והגעגוע הבלתי נתפס לדמותו המיוחדת של גיל, שנפטר באורח טראגי בטרם עת והותיר קהילה שלמה המומה וכואבת.
"אתה הבית שלי. לאיזה בית אני אמורה לחזור?"
לפוסט שכתבה רותם הלל, צורפה תמונה זמן קצר לפני האסון, וכך היא כתבה: "זאת התמונה האחרונה שלנו יחד. ניסיתי לצלם סלפי ונדחפת ברגע האחרון. תודה שהשארת לי את הזכרון הזה. כולם בפיד שלי מפרסמים תמונות שלך. זה מוזר ממש. ואנשים כותבים לי הודעות תנחומים ומציעים לעטוף אותי באהבה. אבל אני רוצה את החיבוק שלך. זה שאני נרגעת בתוכו והנשימה משתנה. אני מחכה שתצא מאיזה מחבוא והסרט הזה יגמר. אני לא מוכנה עדיין לדבר עליך בזמן עבר. אתה הבית שלי. לאיזה בית אני אמורה לחזור? אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיך. עשרים שנה שאתה העוגן שלי, כשהים סוער מסביבי ועכשיו מה אני אמורה לעשות? אני בכלל לא מרשה לעצמי להתאבל עליך כי יש ילד בן 7 שנלחם עכשיו כדי להבריא ועוד מעט אצטרך לספר לו שהחיבוק של אבא שגם הוא רוצה לא יגיע. ואני יודעת שאתה גאה בי, אני אמא לביאה ששומרת על הגורים שלי. אני גאה בכולנו. הדרך שלנו משתנה עכשיו. הלוואי שיכולתי למחוק את היום הזה. אבל תודה על המזכרת שהשארת לי. אוהבת אותך ושמחה שאמרתי לך את זה בבוקר שקמתי לתוך החיבוק החם האחרון".
"קשה לי להאמין שלא אשמע שוב את קול ההיגיון השקול והרגוע של גיל"
גם אחיו של גיל, בן אלון הורביץ העלה פוסט מצמרר ובו שיתף בזיכרונות משותפים, ובקושי לעבד את האובדן הפתאומי והטרגי בסלובניה. בדבריו תיאר את גיל כאיש שמחה, אור ונתינה, שייזכר תמיד בחיוכו ובנוכחותו הכובשת: "אח שלי, גיל, נהרג. אני לא בטוח שכל הפרטים שאני יודע מדויקים, זה עדיין מרגיש כאילו אני בחלום בלהות נוראי. הוא היה עם המשפחה בחופשה בסלובניה, במהלך טיול רגלי לאורך קניון של אחד הנהרות, הבן הקטן שלו, בן 7 החליק ונפל אל מי הנהר תוך שהוא נפגע בדרך מחבטות הסלעים. גיל בכוונה להציל את הילד, כנראה איבד אחיזה ונפל אל התהום. הבן נפצע ופונה במסוק אל בית החולים, לפי המידע האחרון שהגיע אלינו, הוא בהכרה עם רגל שבורה וחבלות נוספות אבל הוא יהיה בסדר, אנחנו מקווים שיחלים במהרה. יכול להיות שקראתם על זה באחד מאתרי החדשות. גיל אחי, היה בחור אתלטי, יפה, מצחיק, רציני וחכם. אהבתי אותו מאוד והייתי מלא הערכה ליכולות שלו, למסירות שלו, וליכולת המופלאה לוותר לגמרי על מה שלא מספיק חשוב ולעמוד על שלו בלי וויתורים על מה שהיה עבורו מהותי. כיוון שהייתי גדול ממנו בשמונה שנים התפתח אצלי בראש הצורך להגן ולשמור עליו, עד היום קורה שאני פונה אל הבן שלי בשם גיל, כי בתת מודע שלי, גיל הוא הילד שאני צריך לשמור עליו.
הוא היה בעל חוש טכני מעולה וסיים לימודי הנדסה חקלאית בטכניון.
יותר מכל גיל התמסר למשפחה ולילדים. הוא נישא לבת קיבוץ יזרעאל והיה מאוהב לחלוטין. השתלב בהתלהבות בחיי המשפחה והקיבוץ, כולל הופעות בהצגות, תורנויות ושאר השטיקים הקיבוציים כאילו היה שם תמיד. שלושת הילדים היו הדבר הכי חשוב בעיניו והוא השקיע בהם חלק עצום מהאנרגיות שלו, המון מחשבה, זמן וכל הכרוך בכך, ונראה שזה בהחלט השתלם כי שלושתם מוצלחים במיוחד, כל אחד בדרכו. דיברתי היום עם חבר שלו, והסכמנו שגיל תמיד היה נכון לקפוץ פיזית ולהציל מכל מצוקה. הוא היה זריז וחזק, ללא פחד. זכורים לי מקרים עוד מהילדות בהם היה הראשון לזנק קדימה, עוד לפני שאחרים הבינו בכלל את הבעיה. בטח הכאב יכה בי חזק יותר בקרוב, יעלו המוני זיכרונות בימים הקרובים. קשה לי להאמין שלא אשמע שוב את קול ההיגיון השקול והרגוע שלו מהצד השני של הטלפון, שלא אוכל לחבק אותו שוב בעוד מפגש משפחתי, שלא אשמע אותו מספר בגאווה על הילדים, על העבודה, או על פרויקט נוסף בקיבוץ. בתוך כמה שעות של ידיעות והפנמה, העולם שוב התהפך עלי. נכון לעכשיו המסקנה שלי היא שחובה לשמור על משפחה מלוכדת וקרובה, אפילו שזה קשה, לא נוח, אין זמן, דורש גמישות באגו. התמיכה והגיבוי מצדיקים כל הקרבה. עצוב לי מאוד והוא יחסר לי תמיד".
משפחת הלל נמצאת עדין בסלובניה וצפויה לחזור לישראל ביומיים הקרובים.