מחר מציינת מדינת ישראל שלוש שנים לשבת השחורה של ה-7 באוקטובר, יום ששינה את פני המדינה והותיר פצע פתוח בלב הלאומי. עבור הציבור הרחב, מדובר בציון דרך של שכול קולקטיבי, זיכרון משותף וחשבון נפש לאומי עמוק. הזמן שנקף לא באמת ריפא את השברים; הוא בעיקר לימד אותנו לנוע לצד השקט שמתוכו בוקעים השמות, הפנים והסיפורים של אלה שלא שבו. הימים האלה בשנה מציפים מחדש את הטראומה האזרחית והצבאית, ומזכירים כי מאחורי הסטטיסטיקה והטקסים הממלכתיים עומדים אזרחים וחיילים ששילמו בחייהם, והותירו אחריהם חלל שאי אפשר למלא.
אבל עבור המשפחות שאיבדו את היקר מכל, השנים שחלפו אינן נמדדות בתאריכים רשמיים, אלא בכל רגע ורגע שבו הבית נותר דומם. האבל הפרטי שלהן אינו תלוי בלוח השנה – הוא חי, פועם ונוכח בכל ארוחת שישי, בכל כיסא ריק ובכל מחשבה על מה שפה כבר לא יהיה.
תמיד שאף לעזור לכולם
בתוך המציאות הזו שבין הכאב הציבורי לאבל הפרטי, יורי סנקין מנוף הגליל, אביו של הלוחם איליה ז"ל שנפל ב-20 בנובמבר 2023, בעיצומו של קרב מול מחבלי החמאס בג'באליה מספר רגע לפני ה-7 באוקטובר על ההתמודדות היום-יומית, השינויים שעברה המשפחה, והגעגוע שלא מרפה.
איליה, בנם של יורי וטטיאנה, גדל והתחנך בנוף הגליל, למד בבית הספר היסודי "מנחם בגין" בעיר ובפנימיית כפר הנוער ויצו ניר העמק", הסמוך לעפולה.
ב-1.5.2022 איליה התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד "רותם" של חטיבת "גבעתי". במסגרת תפקידו, שימש כמקלען וכאחראי על הנמ"ר (כלי רכב משוריין המבוסס על גוף טנק ה"מרכבה"), והצטיין בכל אשר עשה. הוא אהב מאוד את הצבא, התגאה לשרת בתפקיד קרבי וחלם לצאת לקורס קצינים.
"אני לא חוזר הביתה עד שהילדים וכל החטופים לא חוזרים"
אביו מספר כי סימן ההיכר הבולט ביותר של איליה היה ליבו הטוב והרחב. תמיד שאף לעזור לכולם, ראה את החלש וחשב קודם כול על האחר ורק אז על עצמו. כבר בבית הספר סייע לילדים שהתקשו להשתלב בחברה וכשהגיע לצבא תמך בחיילים בודדים.
בכל מקום אליו הגיע הפיץ חיוביות, אור ושמחה, אהב לצחוק ולהצחיק ושאף שכל מי שסביבו ירגיש טוב, יחייך וישמח. הייתה לו יכולת לפתור סכסוכים, להרגיע ריבים וכעסים וליישב מחלוקות, הוא ידע לתת מוטיבציה ולהעביר כל עצב או קושי עם חיבוק, חיוך ומילה טובה.
איליה לחם מיומה הראשון של המלחמה והיה בין ראשוני הלוחמים שנכנסו לתמרון הקרקעי בשטח רצועת עזה. המחשבה על החטופים הנמצאים בידי החמאס, בעיקר הילדים שבהם, הייתה קשה לו מאוד, והוא היה נחוש להציל את חייהם. לקרוביו אמר במספר הזדמנויות: "אני לא חוזר הביתה עד שהילדים וכל החטופים לא חוזרים".
חבריו ללחימה סיפרו שהרגיע אותם, נסך בהם ביטחון בזמני מתח וחוסר ודאות והחדיר בהם מוטיבציה. ביום שני, 20.11.2023, בעיצומו של קרב מול מחבלי החמאס בעיר ג'באליה שבצפון הרצועה, איליה נפגע ונהרג. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.
"מבחינתנו, מותו לא היה לחינם"
"האובדן של איליה הוא פצע שלא מגליד," משתף יורי בקול חנוק. "זה פצע שנשאר איתנו לכל החיים כטראומה וכאב חד ועמוק. זמן קצר לפני שהוא נפל, הוא אמר לנו משפט שאני לא אשכח לעולם: 'אני אעשה הכל כדי לשחרר את החטופים'. ואכן, זמן קצר מאוד לאחר מותו, המחבלים המתועבים שחררו מספר חטופים. מבחינתנו זה לא היה מקרי כלל וכלל. האמונה הזו, שמותו לא היה לשווא והוא מילא את המשימה שלו, מחזיקה אותנו. אני בטוח שאלוהים שומר עליו שם למעלה."
"קשה לראות את המחלוקות בעם"
ההתמודדות היום-יומית עם הזיכרון דורשת מיורי כוחות נפש מרובים, והוא בוחר להגן על עצמו מעט מהסערה שבחוץ. "אני משתדל כמה שפחות לראות חדשות ודיווחים, כי כל דיווח כזה פותח את הפצע מחדש," הוא מודה. "למרות שאני מעורה במה שקורה, קשה לי מאוד לראות את המחלוקות שצפות בתוך העם. הייתי שמח מאוד לראות אותנו הרבה יותר מאוחדים – בטח ובטח אחרי המחירים הכבדים והכואבים ששילמנו, ומי כמונו יודע איזה מחיר זה. יחד עם זאת, אני בטוח לחלוטין ביכולת של צה"ל לשמור על ביטחוננו ולהשלים את כל המשימות שעומדות על הפרק בכל גזרות הלחימה."
"יש ימים שזה קשה מנשוא"
המפגש עם הזיכרון הפיזי של איליה ז"ל מלווה ברגעים מורכבים. מדי יום שישי, יורי ורעייתו טניה פוקדים את קברו של בנם. "זה קשה לי מאוד, אבל אני עושה את זה גם כדי לתמוך בטניה וגם להיות קרוב לאיליה," מספר יורי. "אנחנו מנקים את הקבר, מטפחים אותו. יש ימים שזה קשה מנשוא, ויש ימים שבהם ההתמודדות מעט פחות קשה, והביקור בעיקר מזכיר לי שהוא עדיין פה איתנו בלב. במקביל, עדיין קשה לי מאוד להסתכל בתמונות שלו – זה מעורר כאב וגעגוע עז מדי".
אני משתדל בכל כוחי להמשיך להיות חזק עבור טניה ועבור אמי, שבה אני מטפל. נקודת אור גדולה עבורי היא העבודה שלי במכללה הטכנולוגית נוף הגליל, שם תומכים בי ומחזקים אותי המון. הכי הייתי רוצה לראות את המדינה שלנו שוקטת, בטוחה ורגועה, אחרי השנים והאירועים הקשים שפוקדים אותה ללא הרף. מרגש אותנו גם לדעת שיש מספר פינות הנצחה לזכרו של איליה בבתי הספר שבהם למד, כולל פינה אחת שאליה נחשף ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך ביקורו בעיר."
"כל 'הותר לפרסום' הוא אגרוף בבטן"
למרות הזמן שנוקף, כל בשורה קשה נוספת מחזירה את יורי לאותו רגע נורא. "הכאב חוזר בעוצמה בכל פעם שאני נחשף ל'הותר לפרסום' ולשמחתי התקופה האחרונה יותר רגועה. בשלוש השנים האחרונות, כל פרסום כזה היה מבחינתי אגרוף כואב בבטן. זה מחזיר מיד את האובדן האישי שלנו ואת המחיר הכבד ששילמנו. כשאני רואה תמונה של עוד לוחם שנפל, צעירים שכל עתידם היה לפניהם, אני מבין בדיוק מה המשפחה שלהם הולכת לעבור מעכשיו והלאה."
על אף המשא הכבד והפצע שאינו נסגר, יורי מסרב לאבד את האמונה בעתיד. "למרות כל הקשיים והאובדן שילווה אותי ואת המשפחה כל החיים, יש בי עדיין תקווה ואופטימיות שיהיה טוב יותר. אין לנו ברירה אחרת ואין לנו ארץ אחרת. הלב שלנו פה – ואנחנו נישאר פה לתמיד."