השבוע יצוין שלוש שנים לטבח הנורא של השבעה באוקטובר, והלב הלאומי שוב מתכווץ. התאריך שטלטל את המדינה והפך לקו המפריד בין ה"לפני" ל"אחרי", כבר אינו רק זיכרון היסטורי – אלא פצע פתוח ומדמם בכל בית בישראל. שוב צפים הזכרונות, הרגעים המצמררים, הקולות, והגעגוע הבלתי נתפס לאלה שנרצחו, נפלו ונחטפו. בין זיכרון לאומי לכאב פרטי, המדינה כולה נעצרת פעם נוספת מול המחיר הכבד, והתפילה השקטה לנחמה ושיקום.
"3 שנים בלי אוויר, בלי שמחה, עם ריק ענק וכואב"
הזיכרון הכללי מורכב מאינספור רגעים פרטיים של געגוע, כמו זה שבבית משפחת חיאל מהיישוב הקהילתי אחוזת ברק. האחים נועה (27) וגידי (24) ז"ל נרצחו יחד בפסטיבל הנובה, והותירו חלל עצום ודלת אחת שנותרה מחכה. אלה מילות הזיכרון והאהבה האינסופית שכתבה אמם, אביאלה: "שלוש שנים שאתם לא כאן, אבל הכי נוכחים. 3 שנים שלא התקשרתם, אבל אני שומעת אתכם כל הזמן. 3 שנים שלא נפגשנו, אבל אני רואה אתכם בכל מקום. וגם 3 שנים שלא חיבקתי אתכם. 3 שנים שלא צחקנו יחד, לא התייעצנו, לא התווכחנו ולא כעסנו.
3 שנים, נועה וגידי שלי. 3 שנים של געגוע שאי אפשר להסביר במילים. 3 שנים בלי אוויר, בלי שמחה, עם ריק ענק וכואב. 3 שנים ועוד הרבה שנים להביט בדלת הבית ולחכות שתיפתח. וכשהדלת תיפתח, ראשונה את תיכנסי ברעש גדול. תפתחי את הדלת עם הידיים לצדדים, והרגל על הצד כמו בלרינה, ותכריזי – הגעתי. תקפצי על אבא והראל ותצליחי לטפס להם על הראש בערך, תשבי על השטיח עם לולו וג׳ון, ואח״כ תבואי לשבת איתי על הספה עם הרגליים שלך עליי ותשלחי את הבנים להביא מהאוטו את כל התיקים והשקיות שלך, עם חיוך ומילים טובות שאי אפשר לסרב להן. בכל זאת, הנסיכה של הבית. והדלת תיפתח שוב, הפעם בשקט, ואתה תיכנס עם תיק על הגב, קורקינט שצריך שוב תיקון, סל כביסה ביד אחת, וביד השנייה זר פרחים לי ובקבוק משובח לאבא. מהדלת כבר תראה מה חדש בבית ותפרגן בלי סוף, ותעבור את כולם עם חיבוק שלא נגמר. וברגע שתתיישב, נועה תטפס גם עליך. בחיוך והמון אהבה תגיד לה ״די כבר, קרציה, תפסיקי להציק״, והיא תשכנע בעיקר את עצמה שאתה הכי אוהב שהיא מציקה לך. ואז אתה תשכנע אותה שמי שהכי אוהב שמציקים לו זה הראל, ותעברו להציק לו שניכם. ויהיה לנו את הרגע הזה יחד לפני שכל החברים שלכם יגיעו. רגע שלנו בסלון, הרגע הכי מאושר בחיים. 3 שנים שזה החלום שלי לשבת אתכם בסלון. לצחוק, להתווכח ובעיקר להיות מאושרים.
הרי תמיד אמרתם שאמא הכי מאושרת כשכולם בבית. אז לעולמים אביט על הדלת ואחייך כשאדמיין אתכם נכנסים, ואודה עליכם, על כל הטוב, האהבה, השמחה והאושר שהכנסתם לנו לחיים. וכבר 3 שנים. עוד הרבה מאוד שנים אמשיך לבקש מכם סליחה שלא הצלחנו להחזיר אתכם בריאים ומאושרים לדלת הבית שלנו. סליחה, ילדים שלי. אוהבת אתכם לעולמי עולמים. אמא".
נועה וגידי חיאל ז״ל, ״הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ״.
יהי זכרם ברוך.