מה שהחל בכאבי בטן ובווירוס במערכת העיכול הפך בתוך ימים ספורים למאבק על היכולת לזוז, לנשום ולאכול.
"הרגשתי נימולים וחולשה בידיים וברגליים, ובתוך זמן קצר המצב הידרדר במהירות", סיפרה רואן סאלם, בת 32. "אובחנתי עם תסמונת גיליאן ברה ואושפזתי בבית חולים בנצרת. כשהמצב החמיר העבירו אותי לטיפול נמרץ, שם הייתי מורדמת ומונשמת במשך שמונה ימים", היא משחזרת.
לאחר שנגמלה מההנשמה הועברה רואן למחלקת השיקום במרכז הרפואי העמק, כשהיא במצב מורכב, מרותקת למיטה, סובלת מחולשה קשה בכל ארבע הגפיים, תלויה בזונדה לצורך הזנה ונזקקת לעזרה מלאה בכל פעולה יומיומית. "לא הרגשתי את הרגליים בכלל", היא מספרת. "הגעתי לשיקום בשכיבה מלאה. קמתי מהמיטה רק באמצעות מנוף, ואכלתי דרך זונדה. אבל החלטתי שאני חוזרת לחיים שלי, גם אם הדרך תהיה קשה".
"חולשה משמעותית בגפיים, פגיעה קשה ביכולת הבליעה ותלות מלאה בזונדה"
"תסמונת גיליאן ברה היא מחלה נדירה שבה מערכת החיסון תוקפת את מערכת העצבים ההיקפית ועלולה לגרום לחולשה קשה ואף לשיתוק", מסביר ד"ר עפיף סעאידה, מנהל המחלקה לשיקום במרכז הרפואי העמק. "מצבה של רואן בתחילת הדרך היה מהמורכבים שניתן לראות במחלקת שיקום. היא הגיעה עם חולשה משמעותית בגפיים, פגיעה קשה ביכולת הבליעה ותלות מלאה בזונדה ובעזרה של הצוות בכל פעולות היומיום. כבר מהיום הראשון נבנתה עבורה תוכנית שיקום אינטנסיבית ורב-תחומית, ששילבה פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, סיעוד, עבודה סוציאלית וליווי בני המשפחה. לשמחתנו, מיום ליום, בהדרגה ראינו התקדמות מרשימה, עד לחזרה כמעט מלאה לתפקוד ולעצמאות".
"רואן הגיעה אחרי תקופה של הנשמה ממושכת, עם חולשה קשה מאוד, אבל מהרגע הראשון בלטו הנחישות והרצון שלה להשתקם. התחלנו בתרגילים במיטה, עברנו לישיבה, עמידה והליכה, ושילבנו הידרותרפיה ומערכת אנטי-גרביטי מתקדמת. השיפור שלה היה יוצא דופן, הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות", סיפרה מור אגוזי הפיזיותרפיסטית שליוותה את רואן לאורך כל תהליך השיקום.
תקופת השיקום היתה מלאה אתגרים, פעולות שלכאורה נראות טבעיות כמו היכולת לבלוע הפכו לפעולה שצריך ללמוד לעשות מחדש. "בעקבות התסמונת, רואן סבלה מהפרעת בליעה שעלולה לגרום לסיבוכים רפואיים כמו שאיפת מזון לריאות, ואפילו תת תזונה והתייבשות", הסבירה רימאן מחאמיד, קלינאית תקשורת במחלקה. "במשך חודש עבדנו עם רואן על תרגילי בליעה, אכילה טיפולית והתאמת מרקמי המזון למצבה. היום, בסופו של התהליך היא חזרה לאכול באופן עצמאי ובטוח וללא צורך בזונדה".
"התקדמנו איתה צעד אחר צעד"
במקביל לשיקום הגופני ליווה הצוות גם את ההתמודדות הרגשית. "חווית האובדן הפתאומי של היכולת לתפקד הייתה מטלטלת", מסבירה חן אבירם אדרי, פסיכולוגית במחלקת השיקום. "לצד ההתמודדות עם המחלה עצמה, היה צורך לעבד את השינוי הדרמטי שעברה מאישה צעירה, בריאה ופעילה מאד לאישה משותקת שתלויה באחרים. למרות הקושי המנטלי הזה, רואן הפגינה חוסן נפשי יוצא דופן, והמשפחה שלה הייתה שותפה מלאה לתהליך. לראות אותה צומחת מתוך המשבר היה מרגש במיוחד".
"מטלות פשוטות לכאורה כמו להתלבש, לגרוב גרביים, לפתוח בקבוק מים או להכין כוס שתייה דורשות כוח, יציבה וקואורדינציה", מסבירה מייסא נג'אר, מרפאה בעיסוק במחלקה. "רואן הייתה תלויה לחלוטין בעזרת הצוות. התקדמנו איתה צעד אחר צעד, עם מטרות קטנות שהפכו להישגים גדולים. המוטיבציה שלה הייתה יוצאת דופן, וביחד הצלחנו להחזיר אותה לעצמאות מלאה".
"צוות המחלקה העניק לי לא רק טיפול רפואי, אלא גם כוח להמשיך", היא מספרת עם השחרור הביתה. "לכל אורך הדרך הרגשתי שמאמינים בי. הם עטפו אותי ואת המשפחה שלי בחמלה ובאמפתיה, במקצועיות ובתחושת ביטחון. כל טיפול הותאם בדיוק למה שהייתי צריכה. בזכותם אני חוזרת היום לעצמאות מלאה", סיפרה בהתרגשות. כעבור 50 ימי שיקום בלבד יצאה רואן ממחלקת השיקום ומבית החולים כשהיא הולכת בכוחות עצמה, אוכלת באופן עצמאי וחוזרת בהדרגה לשגרת חייה.