קולנוע שנוצר בפריפריה אינו רק מעשה אמנות – הוא מעשה של נראות. בעידן שבו התרבות נוטה להתרכז סביב מרכזי הכוח העירוניים, הקולות שמגיעים מהמרחבים הגיאוגרפיים והחברתיים שמחוץ למרכז נושאים עמם ערך כפול: גם ביטוי אישי ואותנטי, וגם תיקון היסטורי של ייצוג. כשיצירה קולנועית נוצרת מהשוליים – היא מביאה עמה נוף אחר, שפה אחרת, מורכבויות חברתיות ותרבותיות שהמרכז לרוב אינו רגיל לראות או לשמוע.
העשייה הזו חשובה לא רק למען הייצוג עצמו, אלא משום שהיא מעשירה את התרבות הישראלית כולה
היא פותחת את המסך בפני מציאויות חיים שונות, מספקת נקודות מבט חדשות, ומרחיבה את גבולות הסיפור המקומי. לא מדובר רק באיפה מצלמים — אלא באילו סיפורים מספרים, ולמי ניתנת הבמה.
בני הזוג, לב ברודינסקי ואלמה בן זאב ברודינסקי, במאי ומפיקה, ותושבי כפר קיש שבגליל, מבינים זאת היטב. מתוך רצון כן ואותנטי לייצר קולנוע מקומי עם קול מובהק מהפריפריה, הם הקימו חברת הפקות שפועלת מהעמק והגליל, ומביאה למסך סיפורים שנולדו מהמרחב שבו הם חיים ונושמים. בימים אלה, התבשרו השניים כי סרט הקצר שצילמו בגליל מועמד כעת לשורטליסט (הרשימה הסופית) של פרסי אופיר, הפרס היוקרתי ביותר לקולנוע בישראל, המוענק מדי שנה על ידי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. לעיתים מכונה "האוסקר הישראלי", והוא מוקדש להוקרת יצירות קולנוע מצטיינות.
"היה בי צורך עמוק יותר, לספר סיפורים משל עצמי"
ברודינסקי, בן 38, במאי קולנוע ותסריטאי, נולד במוסקבה ועלה לישראל בגל העלייה הגדול של שנות התשעים. "את רוב שנות ילדותי ונעוריי העברתי משגב שבגליל", הוא מספר, "שם הוריי עדיין מתגוררים. את דרכי האמנותית התחלתי כסטודנט למשחק בסטודיו ניסן נתיב".
"אבל בשלב מסוים הרגשתי שלשחק לא מספיק לי – היה בי צורך עמוק יותר, לספר סיפורים משל עצמי"
"המשכתי ללימודי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ושם גם התחלתי לעסוק בנושאים שהעסיקו אותי כל חיי: הגירה, פריפריה, שייכות — כל מה שניסיתי להסתיר כדי להשתלב, ובסופו של דבר הפך להיות הלב של היצירה שלי".
אשתו של לב, אלמה בן-זאב, גם היא שחקנית שהפכה לקולנוענית, נכדתו של במאי הקולנוע הדוקומנטרי- חתן פרס ישראל- דוד פרלוב. "אלמה הפיקה את כל סרטיי ותמכה בי בכל צעד", אומר לב, בזמן הקורונה חזרנו יחד לגליל, הפעם לכפר קיש, והקמנו חברת הפקה מקומית. יחד יצרנו סרטים שהוקרנו בפסטיבלים ברחבי העולם, זכו בפרסים, ואף שודרו בטלוויזיה בחו"ל. במקביל לעשייה הקולנועית התקבלתי לתוכנית למנהיגות אזורית בצפון של קרן מנדל, מתוך רצון להעמיק את ההבנה שלי את התרבות המקומית ולתפוס את הקולנוע לא רק ככלי אמנותי אלא גם חברתי, קהילתי ומשנה מציאות. כיום, אנחנו חיים בניו יורק, לאחר שהתקבלתי לתואר שני בתסריטאות ב-NYU, במסגרת מלגת פולברייט מלאה. אנחנו ממשיכים ליצור גם מכאן — ממש לאחרונה צילמנו סרט קצר בברוקלין".
על הסרט "קוראים לי דניה"
תקציר: דניה (35) מגיע לבקר את אביו, אברשה, הסובל מדמנציה ומתגורר בדיור ציבורי בכרמיאל, עבור עולים מברית המועצות. האב לא מזהה את בנו, ודורש ממנו שיחזיר אותו הביתה — למרות שהוא כבר שם.
מככבים בסרט: דניאל סטיופין, שחקן, מדבב, סטנדאפיסט ויוצר ישראלי שמגלם בשבע השנים האחרונות את דמותו האייקונית -של אנטולי קירילנקו, קצב ממולדובה, בסדרה הקומית "קופה ראשית".
לצידו משחקים גם שחקנים: ולדימיר פרידמן, יצחק פקר ופירה קנטר.
הרעיון בסרט שאורכו 22 דקות, נולד ממיזוג בין זיכרונות ילדות לרגעים מההווה.
"כילד, נהגתי לבקר את סבי וסבתי בבניינים דומים לאלו שבסרט- בניינים של עולים מבוגרים- עם מסדרונות ארוכים, ודירות קטנות, שכל אחת מהן היא עולם ומלואו"
מסביר לב, "היה לי חשוב לתת להם ייצוג".
אלמה: "החלטנו לצלם את הסרט בגליל כי לב האמין שהסיפור מספר גם את הזכרונות המשפחתיים שלו על סבי וסבתי סבו וסבתו בעיירה מרוחקת מהמרכז. חיפשנו לוקיישן במשך חודשים — בניין עם מסדרונות ארוכים ואופי ייחודי שיידמה לבניין בזיכרוניו — בכל אזור הצפון. רק כשחזרנו לכרמיאל, העיר הסמוכה למקום ילדותו, מצאנו אותו. הייתה בזה מעין סגירת מעגל. מעבר לסרט, מה שמרגש אותנו במיוחד, הוא שיש סוף סוף ייצוג לקולנוע צפוני בזירה הארצית".