בעולם שבו ספורט נתפס לא פעם כהישג אישי, יותר ויותר רצים ורצות בוחרים להפוך את המאמץ הפיזי לפלטפורמה של ערכים, נתינה והשפעה חברתית. חיבור בין ריצה למיזם חברתי יוצר משמעות עמוקה יותר לכל קילומטר – כזו שמתרגמת זיעה, התמדה ומשמעת עצמית להזדמנות אמיתית לשינוי בחייהם של אחרים. עבור עמותות כמו שלווה, המעניקות טיפול יומי לילדים עם מוגבלויות, מדובר בגשר חיוני בין הקהילה לבין הילדים והמשפחות הזקוקות למעטפת הזו. הריצה הופכת אז לכלי שמניע לא רק את הגוף, אלא גם את הלב והחברה כולה.
אל החיבור הזה בין ספורט לשליחות נכנסת מייסי יצחק, בת 49 ממושב שדי תרומות שבעמק המעיינות – רצה ותיקה, נשואה ואם לתאומים בני 21, שהפכה את האהבה לריצה למסע אישי של גיוס תרומות, אחריות חברתית ותקווה.
"הריצה היא מקור הבאלאנס שלי לחיים״
היא התחילה לרוץ כבר בגיל 13, אבל רק בעשור האחרון הפכה הריצה לדרך חיים תחרותית, כזו שמודדת קילומטרים, גבולות וניצחונות אישיים. עם רזומה מרשים של מרוצים בארץ ובעולם, פודיומים, מרתונים ואולטרה-מרתונים, היא לא רואה בריצה תחביב – אלא עוגן. כזה שמחזיק את השגרה, מאזן את החיים ומזכיר בכל פעם מחדש למה הגוף והנפש חייבים להישאר בתנועה.
״רצתי כמעט בכל מרוץ תחרותי בארץ״, היא מספרת. ״כ־11 מרתונים, כולל ריצות יום הולדת מגיל 45 – כלומר, בכל יום הולדת אני רצה את מספר הקילומטרים של הגיל שלי. רצתי מרתון מלא בטבריה ובתל אביב, וגם אולטרה־מרתון 50 ק״מ בים המלח לזכרה של רב"ט נעמה בוני ז״ל מעפולה. נעמה הייתה מש"קית ת"ש בגדוד 77 שנפלה בקרב בבסיס זיקים ב-7 באוקטובר, תוך שהיא מצילה חיים רבים על ידי התרעה על חדירת מחבלים. נעמה הייתה החברה הכי טובה של אחיינית שלי מאיה משה דוד".
בין חצאי מרתון ומקצי 10 ק״מ שמהם היא הוזנקה עשרות פעמים, הגיעו גם רגעי שיא: חמש עמידות על הפודיום, כשהמרגשת מכולן הייתה במרוץ ״בשביל הגיבורות״ בעפולה – מרוץ למחלימות מסרטן השד, שם זכתה במקום הראשון הכללי לנשים ובקטגוריית הגיל. הישג דומה רשמה גם במרוץ לזכרו של לוחם הימ״מ פסקל אברהמי ז״ל.
מעבר לים היא סימנה וי על חצי מרתון ברלין, חצי מרתון באמיזמיז שבמרוקו ומרתון ניו יורק. ״הריצה היא חלק מאוד משמעותי בחיים שלי. לפני מרתון אני מתאמנת לפחות חמש פעמים בשבוע, והיו תקופות של תשעה אימונים שבועיים. הריצה היא מקור הבאלאנס שלי לחיים״.
"האהבה שהם מרעיפים על המתנדבים כל כך טהורה"
אבל הריצה שלה לא נעצרת בקו הסיום. בשנים האחרונות היא מתרגמת את הקילומטרים לעשייה חברתית, כזו שנוגעת בלב ומחזירה משמעות עמוקה לכל צעד. בין אימון למרוץ, היא מצאה את עצמה חלק מקהילה שבה הריצה היא הרבה יותר מספורט – היא שפה של חיבור, שוויון ותקווה.
״אני מתנדבת כבר שלוש שנים בקבוצת הריצה רצים מהלב בבית שאן, של עמותת אקי״ם״, היא מספרת. ״הקבוצה מעניקה לבעלי צרכים מיוחדים מעפולה, בית שאן ועמק המעיינות חוג ריצה קבוע. "בכנות, אני יכולה לומר שאני מקבלת מהם הרבה יותר ממה שאני נותנת. האהבה שהם מרעיפים על המתנדבים כל כך טהורה, והחיוך והאור שעל הפנים שלהם – באימון או כשהם משתתפים במרוץ – ממלאים אותי באושר״.
העשייה החברתית ממשיכה גם אל מעבר לים: ״המרתון הקרוב שלי, מרתון טוקיו, אליו התקבלתי כשגרירה מטעם עמותת שלוה, הוא חלק ממסע גיוס תרומות אישי״.
עמותת שלוה מעניקה לילדים בעלי צרכים מיוחדים מעטפת טיפולית רחבה – טיפול יומי בשפה, בהליכה, בדיבור, בתנועה ובהתפתחות – טיפולים שלא תמיד למשפחות יש את היכולת הכלכלית להעניק – מינקות ודרך כל שלבי החיים.
״אני גאה להיות שגרירה ולסייע לילדים ולמשפחות שלהם לקבל את הטיפול הכל כך חשוב עבורם״, היא מוסיפה. ״היעד שלי הוא גיוס 42 אלף שקלים. הכסף נתרם ישירות לעמותה, התרומות מוכרות לפי סעיף 46 – וכל קילומטר במרתון הזה מוקדש למען מטרה גדולה באמת״.
← איך הקהילה מבית שאן והעמק משתלבת במסע שלך למרתון ועד כמה היא מלווה אותך?
"קהילת העמק תומכת במסע האישי שלי, מחמם את הלב לראות את שלל התגובות והעידוד מהקהילה"
← מה ההבדל בין לרוץ בשביל תוצאה אישית לבין לרוץ בשביל מטרה חברתית?
"ריצה למטרה חברתית מוסיפה דרייב פנימי כיוון שהדרך מלווה באחריות לגיוס מעבר להתמדה באימונים. כשאני מתאמנת למרתון אני מתמידה באימונים, תזונה וזה למעשה רוטינה של אימונים, להתאמן למרתון ולגייס תרומות זה שילוב של משמעת באימונים ומעין משרה נוספת לדאוג לעמוד ביעד הגיוס".
← מה היית רוצה שכל מי שקורא את הכתבה יבין לגבי תרומה לילדים עם מוגבלויות?
"עם ישראל הנדיב והמיוחד היה כולו במסע גיוס ותרומה בשנתיים שחווינו את המלחמה. גיוס התרומות שלי נועד לאפשר לעוד ילד בעל מוגבלויות לקבל טיפול שהוא זקוק לו מאוד על מנת להתפתח. כולי תקווה שהפרוייקט האישי שלי במסע טוקיו למען ילדי שלוה ירתום את תושבי העמק להשגת יעד התרומות".
← לתרומות: https://bit.ly/45FmdLm