במשך שנים עמדו הטרקטורים והכלים החקלאיים הישנים במוזיאון העמק כשהם מכוסים אבק, עלים וחלודה, באזור סגור שכמעט לא הגיעו אליו מבקרים.ות. מה שפעם היה לבה הפועם של החקלאות בעמק יזרעאל הפך בהדרגה לערימה דוממת של ברזל – זיכרון הולך ונמחק מתקופה שבה המכונות האלה חרשו שדות, קצרו חיטה ובנו כאן חיים. אלעד אתגר מבית לחם הגלילית לא היה מוכן להשלים עם המראה הזה. מתוך תחושה שההיסטוריה הולכת ונעלמת, ומתוך רצון להוציא א.נשים מבוגרים.ות מהבתים וליצור עבורם.ן מקום של עשייה, מפגש ושייכות, נולדה לפני שלוש וחצי שנים, בעידוד מנהלת המוזיאון איריס גרומן, קבוצת מתנדבים יוצאת דופן, רובם בני 70 ומעלה. יחד הם לקחו על עצמם משימה שנראתה כמעט בלתי אפשרית – להחזיר לחיים את הכלים הישנים.
מאז, בכל יום ראשון, הם מתייצבים במוזיאון העמק, מנקים, מפרקים, משחזרים ומחזירים לפעולה טרקטורים, קומביינים וכלים חקלאיים שנדמה היה שכבר איבדו את סיכוייהם לשוב לעבוד. אבל מאחורי כל מנוע שמתעורר מחדש מסתתר סיפור גדול יותר – סיפורה של ההתיישבות והחקלאות בעמק יזרעאל.
החבורה מתגבשת
מאחורי קבוצת הוותיקים במוזיאון העמק, שאפשר לכנות את חבריה 'משמרי העמק', עומד אלעד אתגר (58). הוריו, משה סטרקוש ולאה משעלי ז"ל, נמנו עם הראשונים.ות שהקימו את בית לחם הגלילית בשנת 1947. אתגר גדל לתוך עולם שבו החקלאות והמכונות היו חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום. משפחתו עסקה לאורך השנים במיכון חקלאי, והעסק המשפחתי נתן שירותים לחקלאים ולתעשייה ברחבי הארץ, מאילת ועד מטולה. החיבור הזה למכונות ולחקלאות הפך עם השנים למקצוע. היום, אתגר מפתח ובונה פתרונות ייחודיים למיכון חקלאי עבור חברות וחקלאים.ות בארץ ובעולם, ולמרות ההכרה הבינלאומית והפיתוחים שמגיעים עד לארצות הברית, אירופה וסין, הוא עדיין מגדיר את עצמו בפשטות: "אני מושבניק".
הרעיון להקים את קבוצת 'משמרי העמק' נולד לאחר שאתגר התבקש לפני שש וחצי שנים להגיע למוזיאון ולראות מה ניתן לעשות עם מתחם הטרקטורים והכלים החקלאיים. מוזיאון העמק הוקם בידי עודד ארצי ז"ל מקיבוץ יפעת בשנת 1972. המוזיאון החל מאוסף של כלים חקלאיים – מחרשות, משדדות וכדומה – ועם השנים התרחב לאוסף של כלים וחפצים נוספים. אוסף הטרקטורים שבחצר נתרם על ידי יוסי שמחוני.
"הגעתי עם כמה מתנדבים, ניקינו את הטרקטורים, גזמנו את העצים וסידרנו קצת את השטח", סיפר אתגר, "תוך כדי העבודה, כשראיתי את המצב של הכלים כאן, הרגשתי שזו קטסטרופה. אלה מכונות שהולכות ונעלמות והיה לי עצוב לראות אותן עומדות כך. מדובר בכלים שהגיעו למוזיאון לפני 30, 40 ואפילו 50 שנים ועם הזמן הם נשארו בלי טיפול ובלי מגע. רציתי לחדש את המכונות ולהחזיר אותן לחיים, כי זה תחום שאני אוהב ועוסק בו כבר שנים".
אתגר החליט לשנות את המצב הקיים במתחם הטרקטורים במוזיאון באמצעות הקמת קבוצת פנסיונרים, שנועדה להשיג שתי מטרות: להוציא ותיקים.ות מהבתים לאחר תקופת הקורונה ולהחזיר לחיים את הכלים החקלאיים הישנים. "הכרתי פעילות דומה של מתנדבים.ות במוזיאון הטרקטור בעין ורד ואמרתי לעצמי שאפשר להקים משהו דומה גם כאן. הייתה לי רק דרישה אחת בסיסית: תקציב קטן לארוחת בוקר. בעיניי, ארוחת הבוקר היא הלב של הקבוצה. בשעה עשר עוצרים, יושבים יחד, מדברים, מספרים סיפורים וצוחקים. כי זה מה שמחבר בין האנשים וגורם להם לרצות לחזור גם בשבוע הבא. אבל זה לא התרומם".
לפני שלוש וחצי שנים, עם כניסתה של איריס גרומן לתפקיד מנהלת מוזיאון העמק, היא שמעה על היוזמה של אתגר, פנתה אליו, הקצתה תקציב צנוע ונתנה אור ירוק להקמת הקבוצה. אתגר: "עשינו פרסום ברחבי העמק והתגבשה קבוצה של כ-30 מתנדבים פנסיונרים, שמתוכם כעשרה מגיעים כמעט בכל שבוע. יש חברים שלא מגיעים באופן קבוע, אבל עוזרים כשצריך. למשל, יש לנו חבר מיוקנעם עם משאית מנוף, וכשאנחנו צריכים להעביר כלי גדול או להרים משהו כבד, אנחנו נעזרים בו".
התרגשות עצומה
באחד מימי ראשון בחודש יולי עמלו חברי הקבוצה על אחד הטרקטורים הישנים במוזיאון. לקראת השעה עשר הם הניחו את כלי העבודה והתכנסו סביב השולחן לארוחת בוקר משותפת, שבאותו יום כללה שקשוקה. בין המשתתפים היו אהרל'ה נהרן, בן 70 מגבת; צביקה רוזנצוויג, בן 72 מגבעת אלה; יוספי יוגב, בן 74, במקור מקיבוץ יפעת והיום תושב קריית טבעון; דובי בירן, בן 78, במקור מאלוני אבא והיום תושב תמרת; יובל זך, בן 75 מכרכור; ובני פייקוב, בן 79 מבלפוריה, אחיו של המלחין שייקה פייקוב.
"יש פה קבוצה של חבר'ה נהדרים. החברותא פה מצוינת", שיתף בני פייקוב, "כולנו באים לכאן פעם בשבוע עם מוטיבציה גבוהה. כשהצלחנו להניע את אחד הטרקטורים ונסענו איתו פה בחצר כמה מטרים, הייתה פה התרגשות עצומה. זה טרקטור שעמד כאן ולא זז עשרות שנים. כשהתחלנו להתנדב פה, לקחנו את הכלים החקלאיים הישנים, פירקנו אותם, יישרנו, ניקינו וצבענו. העבודה על הטרקטורים מאתגרת יותר. יובל זך מבין טוב במכונאות ואני עוזר לו".
אהרל'ה נהרן הוסיף: "יצאתי לפנסיה והחלטתי להצטרף לקבוצה כדי לתרום לקהילה, וזה גם נותן לי תעסוקה. אני מרגיש מחויב להגיע בכל יום ראשון. אפילו פעם אחת לא נעדרתי. אני נהנה מעבודת כפיים וכשאלעד אמר לי 'בוא נשחזר את אחת המכונות פה', נדלקו לי העיניים. אני אוהב את זה. לאחרונה חידשנו משקל סחורות אחד, ועכשיו אנחנו עובדים על השני. חשוב לכולנו לתרום למוזיאון, כי הוא מייצג את ההיסטוריה של ההתיישבות בעמק יזרעאל".
פעילותם של 'משמרי העמק' מתקיימת כמעט ללא תקציב. את חלקי החילוף, השמנים וכלי העבודה הדרושים להם הם משיגים באמצעות תרומות, קשרים אישיים והרבה יצירתיות. כל אחד תורם כפי יכולתו – אחד מביא ציוד, אחר מאתר חלקים ושלישי מסייע בהובלה.
"עד היום סיימנו לשפץ שני טרקטורים ועל עוד שלושה אנחנו עובדים עכשיו. בנוסף, טיפלנו ביותר מעשרה כלים חקלאיים – ממחרשה קטנה ועד לקומביין הגדול", סיפר אתגר, "כל כלי כזה דורש הרבה עבודה: לבדוק את החשמל, לשחרר חלקים שנתקעו, לשחזר חלקים שכבר אי אפשר להשיג ולמצוא פתרונות כמעט לכל דבר. יש לנו בקבוצה שני אנשי מקצוע אמיתיים, בהם שמוליק דוידוביץ' מקריית טבעון, שהוא מסגר וחרט. הוא משיג עבורנו המון ציוד. שיפצנו גם את המטוס, צבענו אותו והתקנו בו מערכת שמתיזה מים. כשהתחלנו, החצר הזו הייתה מלאה בברזלים ונראתה עזובה. היום היא כבר חלק אינטגרלי מהמוזיאון".
- איך הדבר בא לידי ביטוי?
"אנחנו מפעילים את הכלים החקלאיים בפני קהל. כשהמכונה מתחילה להסתובב, לעשות רעש ולהעלות אבק, הילדים.ות מתרגשים.ות. היום הם.ן כמעט לא נחשפים.ות לדברים האלה. לפעילות הזאת יש היום כמה מטרות: לשמר את ההיסטוריה של החקלאות, להחזיר את המכונות לפעולה וללמד את הדור הצעיר איך עבדו כאן פעם. עבור המבוגרים.ות והוותיקים.ות זו גם נוסטלגיה – הם.ן רואים.ות את הכלים ונזכרים.ות בילדות, בעבודה בשדות ובחיים שהיו כאן".
מעבר למכונות
פעילותם של 'משמרי העמק' בהובלת אתגר אינה מסתכמת בעבודה על הטרקטורים. ארוחת הבוקר המשותפת היא חלק מרכזי מהיום. "כדי שא.נשים יבואו בכל שבוע, לא מספיק לתת להם.ן רק עבודה. צריך שיהיה להם.ן גם מקום לשבת יחד, להכיר, לדבר ולהרגיש שייכים", סיפר אתגר, "לפעמים אנחנו אומרים בצחוק שאנחנו זקוקים.ות לא רק למכונאים.ות, אלא גם למתנדב.ת שיודע.ת להכין סלט או לבשל. אחד הסיפורים שנגעו בי היה של אדם שהתמודד עם דמנציה. בעבר הייתה לו מסגרייה והוא היה איש עבודה. אשתו שמעה על הקבוצה והתקשרה אליי, והוא הצטרף אלינו והיה איתנו במשך כשנה. כשהייתי נותן לו עבודה, הוא היה עובד מצוין. הוא המשיך להגיע עד שמצבו הידרדר. בשבילי זה הראה עד כמה המקום הזה יכול לתת לאדם תחושת ערך וסיבה לצאת מהבית.
"רוב האנשים כאן לא הכירו זה את זה לפני שהקבוצה הוקמה", הוסיף אתגר:
"עם הזמן נוצרו חברויות, ואנשים התחילו להביא חברים נוספים. הם מגיעים מיישובים שונים, אוספים זה את זה בדרך ונפגשים כאן בכל שבוע. כמו בכל קבוצה, לפעמים הם מתווכחים, צוחקים ועוקצים זה את זה, אבל בסופו של דבר נוצר כאן חיבור אנושי אמיתי"
החלום הבא
לאחרונה החל אתגר לפעול להגדלת הקבוצה, במטרה להגיע ל-15 מתנדבים.ות פעילים.ות לפחות בכל מפגש. דרישות הסף צנועות: לא חייבים להיות מכונאים.ות, רק לדעת להחזיק כלי עבודה. "יש הרבה מקום לכל מי שרוצה לעבוד בידיים, ללמוד, לתרום ולהיות חלק מהחבורה", אמר אתגר, "עד עכשיו הצלחנו לעשות הרבה כמעט בלי תקציב, אבל כדי לשפץ כלים נוספים, לרכוש ציוד ולהרחיב את הפעילות נצטרך יותר תמיכה ותרומות. החלום הגדול הוא שתצא מהמוזיאון שיירה של טרקטורים משופצים. קודם כול, הייתי רוצה שהם ייסעו בשטח המוזיאון ויוצגו לקהל, ובהמשך אולי נוכל להשתתף איתם גם באירועי שבועות ובאירועים יישוביים ברחבי העמק. זו תהיה גאווה גדולה עבור המתנדבים.ות. יש כאן הרבה רעיונות שאפשר להגשים, אבל כדי להגיע לשם אנחנו צריכים עוד סיוע במימון השיפוצים".
איריס גרומן, מנהלת מוזיאון העמק, ציינה כי החזון שלה להפוך את המקום להרבה יותר ממוזיאון מתגשם, גם בזכות קבוצת 'משמרי העמק': "חבורת הוותיקים הזו מצליחה לעשות קסמים עם מעט מאוד כסף. זו קהילה בפני עצמה, שסביבה התגבשו משפחות וחברויות ונוצרו תחושת שייכות וגאווה. כל אלה מסייעים לנו לחזק את החיבור הקהילתי למוזיאון".
