בימים מטלטלים אלה, כשהשנאה והקרעים בעם הולכים ומתעמקים, יש מקום שהוא כולו חסד וטוב לב אלטרואיסטי. מדובר בעמק המעיינות והגלבוע – המובילים בארץ ובעולם בתרומת כליה. בעמק המעיינות (בו מספר קיבוצים דתיים) יש 25 תורמים, בקיבוץ מירב יש 8 תורמים, ועוד שניים בדרך ובמעלה גלבוע – 6 תורמים, ועוד היד נטויה. בארץ יש מעל 200 השתלות כליה בשנה באמצעות עמותת 'חיים במתנה'. מאז הקמתה לפני 14 שנים הגיע מספר המושתלים ל- 1480. ג'ודי סינגר, חברת קיבוץ מירב היא סמנכ"לית העמותה, ואל סיפורה המרתק נתוודע בהמשך הכתבה.
• 'בוחן כליות ולב'
ישראל ממוקמת במקום הראשון בעולם בתרומות כליה מן החי. שיעור ניכר מגיע מתורמים דתיים לאומים וחרדים, ובשנים האחרונות מספר החילונים עולה בצורה ניכרת. עיניהם נשואות אל המצווה הקדושה ביותר ביהדות – הצלת נפשות.
כיום כ- 950 איש חיים עם מכונת הדיאליזה. 300 חולים נוספים מתקרבים אליה. אם לא יימצא להם תורם, הם יצטרכו להיכנס לטיפולים קשים ביותר. לאחר ההשתלה הנתרמים מתנתקים ממכונת הדיאליזה ושבים לחיים רגילים. מספר הפניות לתרומת כליה עולה בכל שנה. גם בחצי שנה האחרונה במצב הכאוטי בארץ, נמשכות ההשתלות.
לכליות יש תפקיד מאוד חשוב. הן אחראיות על סילוק פסולת ועודפי מים מהדם, הן שומרות על מאזן הנוזלים בגוף, מאזנות את לחץ הדם וייצור כדוריות אדומות, ועוד. חייהם של חולי הכליות התלויים במכונת הדיאליזה הם חיים סביב השעון ותקוותם להשתלה מחזיקה אותם בחיים. התור הוא ארוך וזמן ההמתנה מייסר.
במקורות היהודים מופיע הביטוי הנפוץ: 'בוחן כליות ולב', נמצא שהכליות חשובות לא פחות מהלב. בתהילים ט"ז כתוב: "לילות יסרוני כליותי". הכליות הן כמו ציפור הנפש.
• הגיבורים האמיתיים
רוב התורמים נכנסים להליך האלטרואיסטי באמצעות עמותת 'מתנת חיים' אותה ייסד הרב ישעיהו הבר ז"ל, שהיה בעצמו מושתל כליה, ונפטר מקורונה. היום מנהלת אותה רעייתו הרבנית רחל הבר, שקיבלה השנה את פרס ישראל ביום העצמאות. בטקס קבלת הפרס אמרה: 'כאשר רואים את תחיית המתים הזו, שהיא לא רק של אותו אדם, אלא גם של כל המשפחה שלו, שהייתה כבולה יחד אתו לאילוצי הדיאליזה, זו הנחמה שלי, זה מה שנותן לי כוח להמשיך לפעול. הפרס מגיע לתורמי הכליה, הם הגיבורים האמיתיים, הם אלה שנכנסו לחדר הניתוח ונפרדו מחלק מגופם, הם אלה שהעבירו אותו לאדם שאינם מכירים, וכל זאת במעטפת אדירה של אהבה'.
לתורמים הפוטנציאליים של השתלה כליה יש הגבלות גיל, וזאת מאחר שמדובר בהחלטה מאוד משמעותית. אסור לתרום מתחת לגיל 27, כאשר המקסימום הוא גיל 65. "אבל אני מכירה שתי נשים אחרי שסיימו לידות שתרמו אחרי גיל 70", מוסיפה סינגר בקריצה.
• "חיפשתי משהו עם משמעות, עם אנשים"
בשנת 2015 נכנסה ג'ודי סינגר לתפקיד סמנכ"לית העמותה, והיא עושה את עבודתה בנחישות ובמרץ בלתי נדלה. ג'ודי, ג'ינג'ית, פלפלית, מלאת אנרגיה ורצון להוסיף טוב וחסד לעולם. לפני עשר שנים היא בעצמה תרמה כליה, והיום כל האנרגיה שלה מושקעת בעמותה. היא מעודדת יותר ויותר אנשים לחוות את חווית הנתינה, שלדעתה משפיעה לטובה על נפש האדם ברמה הרוחנית הכי עמוקה.
סינגר (61), נולדה בארה"ב והגיעה לארץ עם גרעין עלייה בגיל 21 לחנתון, משם עברה למעלה גלבוע, ואחר כך לירושלים, שם הכירה את מי שיהיה בעלה (שגם הוא אמריקאי). שניהם רצו לחיות במקום כפרי וקהילתי, ומצאו את קיבוץ מירב כמקום מתאים – בעיקר כי יש בו אווירה הומניסטית ויזמויות חסד רבות. לבני הזוג שלוש בנות.
כבעלת תואר בכלכלה מאוניברסיטת ושינגטון היא השתלבה מיד במפעל הנרות הגדול של הקיבוץ כתמחירנית, ובתחום המחשוב, והלוגיסטיקה, ולאחר סגירת המפעל נתנה שירותים לקיבוצים בסביבה.
הידעתם? ישראל ממוקמת במקום הראשון בעולם בתרומות כליה מן החי. שיעור ניכר מגיע מתורמים דתיים לאומים וחרדים
אז איך הגיעה להחלטה לתרום כליה? "בגיל חמישים חוויתי משבר של אמצע החיים", היא משחזרת, "חשבתי מה אני הולכת לעשות הלאה. העבודה הטכנית כבר לא הייתה משאת חיי, וחיפשתי משהו עם משמעות, עם אנשים. יום אחד נתקלתי באחד מאתרי האינטרנט בכתבה על אישה שהייתה בשנת שבתון בישראל. בעת שהותה כאן היא תרמה כליה ותיארה מה זה עשה לה. מיד נדלק בי ניצוץ, והתחלתי להתעניין בנושא. קראתי הרבה חומר כדי להבין מה זה אומר לתרום כליה. התקשרתי לרב ישעיהו הבר ז"ל והגעתי לביתו בירושלים. היה לו ידע רב בנפרולוגיה, והוא היה מקושר לכל בתי החולים. בבית סיפרתי למשפחתי, הסברתי להם שהניתוח אינו נחשב למסוכן, ואף אחד לא התנגד".
• "היו כאבים, לא מעבר לאופטלגין"
בשלב הבאה סינגר כבר החלה בתהליך שכלל חצי שנה של בדיקות. "ברגע שנמסר לי שאני כשירה לתרומה, ויש אישה מתאימה, הייתי בעננים", היא אומרת, "עברתי את הניתוח ברמב"ם. הנתינה הזו התאימה לי בול, והיא כל כך שימחה אותי. לא היה לי אף רגע של חרטה. לא פחדתי, סמכתי על הרופאים. אחרי שלושה ימי אשפוז חזרתי הביתה, היו כאבים, אך לא מעבר לאופטלגין. אחרי שלושה שבועות חזרתי לעמותה ולעבודה באוניברסיטה במחשוב. היום אני לא נזקקת לתרופות וגם לא דיאטה מסוימת, אני חיה רגיל ועושה הכול כמו קודם".
כשחזרה מבית החולים קהילת מירב עטפה אותה בחיבוק חם ואוהב, חברים הביאו אוכל, עזרו ונענו לכל צרכיה. בכלל, מירב הוא קיבוץ מיוחד, המפעיל מסגרות מיוחדות לאוכלוסיות חלשות. האווירה היא מאוד הומאנית. ואולי בשל כך הצעד שלה התקבל בהבנה, ואולי קצת כמובן מאליו".
'כאשר רואים את תחיית המתים הזו, שהיא לא רק של אותו אדם, אלא גם של כל המשפחה שלו, שהייתה כבולה יחד אתו לאילוצי הדיאליזה, זו הנחמה שלי, זה מה שנותן לי כוח להמשיך לפעול"
הכרת את הנתרמת?
"כן, היא תושבת חיפה ואנחנו בקשר טלפוני של 'שבת שלום' כל שבוע. גם המשפחות שלנו נפגשות מדי פעם. יש לה שני בנים ונכדה, והיא חיה היום באושר ושמחה".
לדברי ג'ודי לאחר הניתוח היא חשה מאושרת ומסופקת יותר. "היכולת שלי לעזור לאדם, להיטיב את חייו, זה דבר אדיר", היא מסבירה, "עצם ההבנה שעזרתי למישהו, מעיפה אותי למעלה. זה שידרג לי את החיים. מאז התרומה שלי אני מתהלכת בעולם ולא מפסיקה לחייך. כשאני נפגשת עם התורמים ומביטה בעיניהם, אני מבחינה בברק בעיניהם, זה מדבק. הם באמת חשים שקיבלו מתנה".
האם הרצון לתרום נובע מתוך אמונה דתית?
"לאו דווקא. זוהי תרומה אלטרואיסטית טהורה. נכון, אנשים דתיים מתחנכים לנתינה, לעשות את העולם קצת יותר טוב. זה נראה טבעי. אבל יש גם חילונים לא מעטים שרואים בהצלת חיים ערך משמעותי יקר".
לאחרונה ניטש ויכוח בקשר להתניית תרומה רק ליהודים, מה דעתך?
"אני לא התניתי, קיבלתי את ההחלטה של הרופאים ללא עוררין. רק הם קובעים מי הכי דחוף. הלוואי וכולם יתנו בלי להתנות ובלי להגדיר. אבל צריך לזכור שזכותו של מי שנותן מתנה, לתת למי שהוא מחליט. בדרך כלל תורמים לקרובי משפחה. באווירה הקיימת היום בארץ זה התפרש כגזענות, אבל זה לא כך. בעמותה שלנו יש יהודים וערבים. אנחנו מייצגים את כל שכבות העם. ככלל, יש יותר מושתלים חילונים מדתיים. בקהילות קטנות תורמים יותר מבערים הגדולות, בגלל המשפחתיות התומכת. לכן, חברי קיבוץ הם מועמדים מעולים לתרומה. באמצעות העמותה תרמו 53 קיבוצניקים, 38 מהם באו מהקיבוץ הדתי, ו-15 משאר הקיבוצים.
בשנים האחרונות גוברת המודעות לתרומות כליה אלטרואיסטיות, בעיקר בעזרת השימוש הגובר ברשתות החברתיות. "רק לאחרונה כאן 11 הפיק כתבה על שלושה תורמי כליה שטיפסו על הקלימנג'רו יחד עם הזמר עידן עמדי. זה היה גימיק שיווקי מוצלח, רצינו להראות שגם עם כליה אחת אפשר לעשות דברים משוגעים".
חדוות הנתינה של התורמים היא ביטוי עמוק של הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. הם קיבלו מתנה, והפכו לאנשים טובים יותר, מכילים יותר, אוהבים יותר.
המעוניינים לקבל חומר על העמותה מוזמנים להיכנס לאתר 'מתנת חיים' או להתקשר לג'ודי סינגר 054-3213911.
ניתן לתרום גם באמצעות המרכז הלאומי להשתלות במשרד הבריאות adi@moh.health.gov.il