"סיפורי האימה אליהם אנו נחשפים בימים אלו – צריכים להישאר איתנו לעד", סתיו פאולמן
בתים שנחרבו עד היסוד, מכוניות הרוסות ואפופות אבק, שבילים ירוקים שהיוו עדות לתופת של השבת השחורה ושרידים אותנטיים של חיים שעד לא מכבר התקיימו בפריחה ולא קיימים עוד.
המראות הבלתי נתפסים ממתקפת הפתע הברברית של מרצחי החמאס ילוו את החברה הישראלית לעד. מחבלים מתועבים שעברו בית בית ווידאו הריגה של משפחות שלמות, קשישים, נשים, ילדים וטף. הרסו, ניתצו, פיצצו, שרפו וכילו כל חלקה טובה. חלאות המין האנושי.
בזמן שכוחות צה"ל החלו בלחימה בחזית העזתית, החלו להיחשף עוד ועוד תיעודים ויזואליים מהקיבוץ המשגשג, שהוחרב לחלוטין.
בין המתעדים הייתה גם סתיו פאולמן, 27, מקיבוץ גבת בעמק יזרעאל שמועסקת כצלמת בלשכת העיתונות הממשלתית. פאולמן, שירתה בחיל האוויר כצלמת צבאית. לפני כשנה היא סיימה לימודי תואר ראשון בהוראת הצילום, במכללה האקדמית ויצו חיפה, ובעת הנוכחית היא עוסקת בהוראה בתחום הצילום וכאמור כצלמת בלע"מ.
"התחלתי לצלם עוד בהיותי ילדה", היא מספרת, "משפחתי ואני טיילנו רבות בכל רחבי הארץ, טיולים אשר גרמו לי להתאהב בנופי ישראל והעמק. הצילום בכלל וצילום הנוף הישראלי בפרט הוא חלק בלתי נפרד ממני ומחיי".
"זו הייתה התמונה הכי מזעזעת שראיתי בחיי"
פאולמן מספרת כי העבודה בלשכת העיתונות הממשלתית מסקרנת ומעניינת. בשגרה היא מתעדת אירועים וסיורים של משרדי הממשלה ברחבי הארץ, פעילויות של שרים ואירועים משמעותיים המתרחשים בעיקר באזור הצפון, אבל המציאות הישראלית הקשה של אחרי ה-7 באוקטובר, הובילה אותה לתעד את החורבן המחריד שהתרחש בקיבוץ שאולי הכי מזוהה עם עוטף עזה.
"הקיר היה עם יריות ודם. כשחזרתי לאזור הסלון בבית היו סימנים של כפות ידיים על הקיר. אינני יודעת למי הן שייכות, וכנראה גם לעולם לא אדע..נכנסנו לבתים מוחרבים ושרופים והרעש מסביב היה של פגזים והפצצות של חיל האוויר. זו סיטואציה קשה ללא ספק"
"שלושה שבועות לאחר הטבח, נסעתי לסיור עם עיתונאים זרים בקיבוץ בארי", אומרת סתיו, "תחילה, עצרנו והתרכזנו כל העיתונאים בעיר נתיבות מכיוון שלא ניתן היה להגיע לעוטף עזה עם רכב פרטי. היה חשש ביטחוני ומחסומים רבים ולכן עלינו על אוטובוס ממוגן. יחד איתי היו מאות עיתונאים זרים, האוטובוס פשוט היה מלא בכתבים מכל העולם. שמחתי לראות שאותם כתבים יוכלו לראות מה העם שלנו עבר, ועם איזה רשע אנו מתמודדים. בדרך לקיבוץ ראינו בסמוך לחניון 'יער בארי' מכוניות שרופות, שדות שרופים עוד מלפני שבת השחורה (כתוצאה מבלוני תבערה). כשהגענו לתוך הקיבוץ וירדתי מהאוטובוס התמונות והסרטונים שראיתי לפני כן התגלו בפניי במציאות. זו הייתה התמונה הכי מזעזעת שראיתי בחיי, ומה שלא ניתן לשכוח זה ריח המוות והשריפה. נכנסתי לבתים שפעם היו שם משפחות וחיים והם הפכו לחורבן. אין מילים לתאר את הזוועות שעברו שם בקיבוץ. הייתה אינטראקציה מאוד טובה בין הכתבים הזרים להסברה הישראלית, ראיינו תושב מבארי שנמצא בכיתת הכוננות של הקיבוץ ותושבת בארי שהוריה נחטפו לעזה. העיתונאים היו סקרנים, נכנסו פנימה לבתים ושוטטו בקיבוץ. אני באופן אישי הייתי באינטראקציה קרובה עם שני עיתונאים. אחד מהם היה מסלובקיה, והוא סיפר שהוא היה לפני כמה שבועות במלחמה באוקראינה והגיע לצלם את המלחמה בישראל. בסוף היום, הייתי סקרנית לדעת מה הוא חש בסיור. הוא סיפר לי על ריח המוות החזק והמראות קשים מאוד, וסיפר כי האסון בקיבוץ הוא שונה מאוד ממה שצילם באוקראינה. עיתונאי נוסף, מניו-זילנד סיפר לי שהוא בחיים לא ניתקל בברבריות כזו, ואף אמר כי מדינת ישראל חייבת לחסל את החמאס".
לצד התיעוד, הלחימה הובילה לחששות טבעיים בקרב העיתונאים וגם בקרבה של פאולמן, "זה מעורר חששות לצלם במקום כזה, בעיקר מכיוון שזהו אזור מלחמה. נכנסנו לבתים מוחרבים ושרופים והרעש מסביב היה פגזים והפצצות של חיל האוויר. זו סיטואציה קשה ללא ספק".
מה היה חשוב לך להציג בתמונות?
"בעיקר את הזוועות שהתרחשו באותה שבת שחורה – במטרה שהתקשורת בישראל ובעולם ייחשפו למראות המחרידים. היה חשוב לי להראות את הניגודיות בין החיים למוות, איך מקום יפה ופורח הפך ממקום שוקק חיים, לזירת טבח שאותה בלתי ניתן לתאר במילים. ניסיתי בצילומים לחשוף את גודל האסון שפקד אותנו. אני חושבת שהאירועים אשר התרחשו באותה שבת שחורה אינם ניתנים לתיאור במילים, והמצלמה למעשה מצליחה לתאר את האסון בצורה הטובה הרבה יותר".
איך מצליחים לעכל ולהכיל את הזוועות שנראו לפניך?
"קשה מאוד לעכל את הטבח שהיה ולהכיל חורבן כזה גדול. אי אפשר. כשהייתי שם באחד הבתים אמרתי בקול רם: 'חורבן הבית'. היו גם רגעים שיצאתי מהבתים וחשבתי על אלוהים, על מילות תפילה, ובפשוט שאלתי 'למה?".
עיבדת את המראות עם חברים? בני משפחה?
"בוודאי. שיתפתי את משפחתי במראות האלו ואת חבריי הקרובים. אני חושבת שלמרות הקושי בלהסתכל על האסון שקרה, זו חובתנו כאזרחי המדינה לזכור ולא לשכוח את הנרצחים והאסון שפקד אותנו".
יש לכם הדרכה או תמיכה מהמערכת?
בהחלט, ולצד ההדרכות מתקיים שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה לצה"ל, שיתוף פעולה שהוא חשוב ומוקפד".
הייתה תמונה אחת שתפסה אותך במיוחד?
"היה בית שחלקו היה שרוף והממ"ד שרד את השריפה. אמנם הממ"ד 'שרד' אך כשנכנסתי אליו היה דם בכל פינה בחדר, המזרונים היו ספוגים והקיר היה עם יריות ודם. כשחזרתי לאזור הסלון בבית היו סימנים של כפות ידיים על הקיר. אינני יודעת למי הן שייכות, וכנראה גם לעולם לא אדע. היו גם בתים שהיו כתובים עליהם בכתב גדול מספר הגופות שנמצאו בהם. בתוך הבתים היו מחבלים שרשמו שם את השמות שלהם וחתימה שלהם על הקיר, את מספר הקורבנות שהם הרגו והשנאה שיש להם כלפי ישראל".
בתום הצילומים מספרת פאולמן כי היא לא העלתה על הדעת שתתעד אירוע שכזה: "בשנת 2021, כשבוע לאחר מבצע "שומר חומות" נסעתי לעוטף עזה לצלם את השריפות שנגרמו מבלוני תבערה לפרויקט צילום. בחיים לא תיארתי לעצמי שאחזור לצלם באזור הזה כזה חורבן", היא אומרת.
אילו תחושות את חווה בימים אלה?
"הימים הם קשים וכואבים, לילות ללא שינה, מחשבות, כאב ועצב עצום שאינו נתפס. אישית עוד לא הצלחתי לעכל לגמרי את האסון. אותם סיפורי אימה אליהם אנו נחשפים בימים אלו – צריכים להישאר איתנו לעד למרות הקושי – כי אסור שיישכחו. אני מקווה לימים שקטים וטובים יותר".
