יש משפחות שמתחברות דרך ארוחות שישי, אחרות דרך טיולים – ויש כאלה שהלב שלהן פועם לפי לוח המשחקים. כשאהדה למועדון ספורט הופכת לדרך חיים משפחתית, זה כבר לא רק עניין של תוצאה או טבלה – זו שפה משותפת, זיכרונות, לבבות שדופקים יחד ביציע או מול המסך. בין הכדורסל לכדורגל, בין אכזבות לגאווה, זו אהבה ללא תנאים, כזו שמעבירים מדור לדור. מדים, צעיפים, נסיעות, שירים – הכל נטמע ברקמה המשפחתית. כי כשהמשפחה אוהדת באמת, כל ניצחון הוא חגיגה ביתית, וכל הפסד – דמעות משותפות. זו לא רק קבוצה. זה מי שהם.
"זו שייכות שמחזיקה את המשפחה הזו מלוכדת, גאה, ותמיד באדום"
כזו הם משפחת בג'רנו מעפולה. האב שחר, 49, עובד במפעל תדיראן בעפולה ורעייתו חגית עובדת ב'אילנה לבני נשים'. לבני הזוג שלושה ילדים, כולם נולדו לתוך ה'לב האדום'. עומר בן ה-25 שמשרת במילואים החל מה-7 באוקטובר, אופק בת ה- 22 שסיימה שירות צבאי וכיום היא סטודנטית ללימודי מערכות מידע ונויה, בת הזקונים של המשפחה, בת 18, שתסיים השנה את לימודיה התיכונים. גם רון, שתעמוד מתחת לחופה עם עומר בעוד מספר חודשים, הצטרפה באופן טבעי לאהדה האדומה חוצת הגבולות.
אז איך הכל התחיל? האב הגאה שחר מסביר כי כשאתה אוהד קבוצה כמו הפועל תל אביב – אתה לא רק אוהב, אתה שייך.
"זו שייכות שמחזיקה את המשפחה הזו מלוכדת, גאה, ותמיד באדום"
• הוא מסביר ומוסיף: "החיבור הראשוני היה כשהייתי בן עשר לערך, במשחק המיתולוגי בין הפועל תל אביב למכבי חיפה, כשגילי לנדאו כבש את שער האליפות הבלתי נשכח והאצטדיון רעד לכמה שניות. המשחק הזה היה הראשון ששודר בשידור ישיר בטלוויזיה ומאז הכל היסטוריה. האהבה הזו התגברה עם השנים בדרך טבעית כי גם אצלי במשפחה כולנו אדומים. גם בצד של אשתי חגית כולם אדומים שרופים".
למה במועדון אתם כל כך מתחברים?
"ההתאהבות בהפועל, במועדון, בזהות שלו ובדי.אן.איי הכל כך ייחודי שלו נובעת בעיקר בגלל הקהל הנאמן שלו שדוחף את הקבוצה בכל מצב, גם בשנים הכי קשות וזה נכון גם בכדורגל וגם בכדורסל, למרות שעברנו שנים קשות ללא הישגים ועם המון אכזבות. צריך לזכור גם שזה קשה מאוד לאהוד את הקבוצה כשאתה גר בעפולה. היו ימים שהיינו נוסעים לראות משחקים במרכז ונסיעה לכל צד לקחה לנו 3 שעות. מעבר לכך, זו גם בעיה שאתה מיעוט של אוהדי הפועל תל אביב בעפולה. גם התרגלנו להקנטות והאכזבות שאומרים "הפועל זו קבוצה של סבל" אבל אני מאמין שיהיה שינוי לטובה גם בכדורגל וגם בכדורסל".
עד כמה אתם שרופים? אף אחד מהמשפחה לא חשב ל'מרוד' ולאהוד קבוצה אחרת?
"אצלנו אין אופציה אחרת וכל המשפחה באותו שיגעון שנקרא הפועל תל אביב. נוסעים למשחקים ביחד כולם, אפילו את רון, ארוסתו של הבן שלי הכנסנו לשיגעון הזה. כולם מכירים את כל השירים ואת כל השחקנים בכדורגל ובכדורסל, כל אחד בא למשחק עם אותו צעיף ואותה חולצה בכדורגל, כשבכדורסל חולצה שונה. ברור שיש קצת עדיפות לכדורגל, בכל זאת באנו ממשפחה שחיה כדורגל. מעבר לכך, גם אני והבן שלי שיחקנו כדורגל אבל האווירה באולם הכדורסל זה משהו שאי אפשר להסביר. מיותר לציין שזה אותם האוהדים בכדורגל וכדורסל".
"השנים האחרונות בכדורגל היו קשות במיוחד"
להיות אוהד כשקבוצה זוכה בתארים זה קל. אבל להיות שם גם כשלא הולך והתוצאות מאכזבות – זה כבר סיפור אחר. זה מה שקורה עם משפחת בג'רנו שהולכת עם המועדון שלהם בכל מזג אוויר, בכל ליגה, בכל תקופה. כשהקבוצה מפסידה, כשהעתיד לוט בערפל, כשאצטדיון שלם חווה שיברון לב – הם עדיין מגיעים, שרים, תומכים, מקווים. עבורם, זו לא רק אהדה – זו מחויבות רגשית, זה חלק מהזהות שלהם. הם לא מחפשים הצלחות מהירות, הם מאמינים בתהליך, בקהילה, במשמעות של להיות שם דווקא כשקשה. כי אהבה אמיתית נמדדת לא רק ברגעי התהילה – אלא בעיקר באלה שבהם הכי קל לוותר. "השנים האחרונות בכדורגל היו קשות במיוחד", אומר שחר:
"לא פשוט לבוא למשחקים שאתה בסכנת ירידה ונלחם על החיים שלך"
המשחק הכי קשה שזכור לנו היה בשנה שעברה, משחק ירידה נגד אשדוד. המשחק היה בשבת בשעה 18:00. סגרנו בית מלון ביום שבת כי אחת מאיתנו שומרת שבת, הלכנו ברגל למגרש ופשוט נשבר לנו הלב".
מה הרגע הכי משמח שחוויתם כאוהדים?
"היו המון אבל הכי חזק זה הדאבל בשנת 2000 בכדורגל מכיוון שרוב הסגל כלל שחקני בית וגם הבן שלי נולד באותה השנה. בכדורסל כמובן השנה כשזכינו ביורוקאפ אחרי שהמועדון לא זכה בתואר במשך 32 שנים. זה היה התואר הראשון שהילדים שלי רואים בכדורסל והוא הגיע אחרי מסע של ממש. בעבר כבר טסנו עם הקבוצה הרבה גם לאולמות ומגרשים נידחים כמו בליטא וסקוטלנד, אבל השנה הזאת עברנו מסע לא שגרתי בלשון המעטה בכדי לראות את המשחק הראשון של הגמר, בסמוקוב, בולגריה, מסע של 14 שעות. בכדי לצפות במשחק טסנו לאתונה, משם 6 שעות של נסיעה במונית לסלוניקי ומשם ישירות עוד 4 שעות באוטובוס לסמוקוב וחזרה לסלוניקי. עברנו יחד את כל המסע הזה מכיוון שלא היו כרטיסים וטיסות ישירות לבולגריה, אבל לא ויתרנו על המשחק וחיפשנו דרכים חלופיות. זו חוויה שלא נשכח לעולם כי למרות כל הקושי בנסיעה חזרנו עם חיוך על הפנים. היה שווה לעבור את כל המסע הקשה הזה בשביל ניצחון אדום. מעבר לאופרציה המורכבת והקושי במסע, זה גם דרש עלויות כספיות נכבדות, בייחוד שנדרשים כרטיסי טיסה ולינה לשישה אנשים, אבל זה החוזק שלנו, ואנחנו מתגברים על כל אתגר בשם האהבה למועדון. אנחנו שמחים שלפחות השנה השגנו את המטרה כי בשלוש השנים האחרונות חזרנו מאוכזבים. בגמר היינו באחד מתוך שני המשחקים רק בגלל שהמשחק השני נפל על יום לפני ערב חג וגראן קנריה מכרו רק 50 כרטיסים לאוהדים של הפועל. את המשחק ראינו כולם בבית, היינו באופוריה מטורפת, לא ידענו לעכל את זה במיוחד אחרי שזה לא קרה במשך תקופה ארוכה. הזכייה הזאת לדעתי תבנה ותשנה את האופי ה"לוזרי" של הקבוצה במיוחד עם בעלים כמו עופר ינאי שפשוט גורם לנו לחלום בגדול".
מה החלום?
"החלום שלי בתור אוהד הוא לנצח את מכבי ביורוליג, אבל אני מעדיף זכייה ביורוליג כי זה תואר שלא זכינו בו מעולם. יש גם חלום לזכות בתואר אלופת בכדורסל אחרי 55 שנים".
