שלוש שנים בדיוק חלפו מאז אותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר, יום ששינה לנצח את פניה של מדינה שלמה. בעוד הלוח שנה מסמן את מעבר הזמן והשגרה הישראלית מנסה ללכת קדימה, עבור משפחות בישראל הזמן נעצר מלכת.
מאחורי השמות, הדרגות וסיפורי הגבורה מהקרבות הקשים, ניצבות המשפחות שנותרו מאחור. אלו שמשלמות מדי יום, שעה-שעה, את המחיר הכבד והכואב ביותר של החיים בצל השכול. אלמנות צעירות שנאלצות לבנות מחדש חיים מתוך השברים, וילדים רכים שגדלים אל תוך מציאות שבה אבא הוא תמונה על הקיר, זיכרון מתוק או סיפור של גבורה.
בתוך הקהילה החמה של עפולה, המציאות הזו אינה נתון סטטיסטי – היא פנים, שמות ובתים שבהם הכיסא ליד שולחן החג נותר ריק. לקראת יום הזיכרון הלאומי, רוויה אוחנה, אלמנתו של רס"ל אלי (אליהו) מאיר אוחנה ז"ל הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, מספרת בראיון מצמרר וכואב, אך גם עם תקווה, על הגעגוע שלא מרפה, על השאלות של הילדים טוהר (5) ויוסף (3), ועל הכוחות לבחור בחיים גם מתוך האובדן והחלל הגדול שנותר.
"'אני אוהב אותך, תשמרי על עצמך ועל הילדים שלנו'"
רס"ר אליהו מאיר אוחנה ז"ל הי"ד, או אלי כפי שקוראת לו רוויה, נפל בקרב ב-23 לדצמבר בשנת 2023, כחודשיים וחצי מאז אותו יום אסוני. בן עשרים ושמונה הוא היה בנופלו. אלי מחיפה במקור ורוויה מנתניה, בחרו להקים את משפחתם בבירת העמק.
ככל ש-7 באוקטובר, התאריך הטעון הזה, מתקרב, הזיכרונות מציפים מחדש בעוצמה שקשה לתאר. עבור רוויה, הציון הלאומי אינו רק תאריך בלוח השנה, אלא מנגנון שמחזיר אותה ברגע אחד אחורה – אל הבוקר של ה-7 באוקטובר, אל הדפיקה הפתאומית בדלת, האריזה המהירה והפרידה מאליהו מאיר שיצא לקרב ולא שב, ואל אותו יום נורא בדצמבר שבו התהפך עליה עולמה. השחזור של הרגעים ההם, של המילים האחרונות ושל הבשורה המרה שמחקה את העתיד שרצו לבנות יחד, נשאר מדמם וחי מתחת לפני השטח.
"אנחנו שומרי שבת, ובשבת של האסון הייתי בשבוע ה- 38 להריון", שחזרה רוויה
"חגגנו את שמחת תורה אצל משפחתי בנתניה, ולאט-לאט המידע המטלטל החל להיחשף דרך הרשתות והאתרים בטלפון של אחי שהיה אמור לחגוג במסיבת הנובה. למזלנו הוא עשה איתנו את החג. הוא נרדם ולא נסע. אני הרגשתי מיד ברע והחלו לי צירים. כשאחי זעק והסביר שחברים שלו בטבח במסיבת הנובה, הבנתי שרק בהשגחה אלוהית הוא לא היה שם. בדיוק הוא חזר ממסיבה של יומיים והפצרתי בו לחגוג איתנו. בת דודתי, דניאלה דנדי, נפצעה במסיבה הזו, ורק הודיתי לאלוהים שאחי ניצל.
במקביל, אלי מאוד כעס שראיתי את הסרטונים הקשים שהציפו את הרשת, כי הוא דאג לי בהריון. במוצאי שבת הבנו שחברים שלי אלי מהיחידה שלו בצה"ל כבר מחפשים אותו, והוא היה נחוש לחבור אליהם. חזרנו מנתניה לקחת את המדים שלו, והוא אמר לי: 'תארזי לילדים בגדים גם לחורף'. לא הבנתי למה, אבל הוא כבר ידע שהמלחמה הזו תהיה ארוכה מאוד. אלי נלחם בדרום ובצפון, ובין לבין יצא להפוגה קצרה כדי להיות איתי בחדר הלידה. זמן קצר בלבד לאחר שיוסף נולד, הוא כבר שב למילואים. בתחילת דצמבר הייתה לנו שבת אחת שבה בילינו כל המשפחה יחד – ארבע נפשות לראשונה, עם המון שמחה ואופטימיות. אבל זה לא נמשך זמן רב.
באותה שבת אלי כבר נקרא במיידית לשוב לסבב נוסף של מילואים.
היה לו חשוב לא להסתיר ממני מידע, למרות שרק ילדתי, והוא שיתף אותי שהוא יורד לעזה. הייתה בינינו תחושה מתוחה – רק חזרנו הביתה מנתניה ולא הספקנו לחוות רגעים משותפים. בזמן שאלי ביצע תמרונים בעזה, אני שהיתי עם הילדים אצל הוריי. זו הייתה תקופה קשוחה ומלאת אמוציות. ב-17 בדצמבר, שישה ימים לפני נפילתו, ראיתי אותו בפעם האחרונה. ירדתי עם הוריי והילדים אליו דרומה. כל כך נהנינו איתו שם – אפילו חגגנו לטוהר יום הולדת עם הלוחמים, ואני לא אשכח שבמקום מתנה נתנו לה קורנפלקס. הסתכלנו אחד על השנייה במבט אוהב, אבל משהו ניקר בי. הייתה לי תחושה מוזרה. פתאום אלי אמר לי 'אני אוהב אותך' – ידעתי את זה, אבל זה לא היה אופייני לו להגיד כך סתם. התחבקנו כמו זוג בתחילת דרכו. ואז הוא אמר לי: 'אני אוהב אותך, תשמרי על עצמך ועל הילדים שלנו' – ממש כסוג של פרידה אחרונה. נפרדתי ממנו והרכב התחיל לנסוע. במראה ראיתי אותו מתרחק, ממש כמו בסרטים, עד שהדמות שלו הפכה לקטנה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו פנים אל פנים, מעבר לשיחת וידאו שהייתה לנו בהמשך."
"לא אשכח את הדפיקות החזקות בדלת"
ב-23 לדצמבר הגיעה הבשורה הנוראה מכל. ה'האמר' בו נהג אלי במהלך פעילות מבצעית בעזה עלה על מטען צד, אחד מתוך שלושה שהניחו מחבלי חמאס. אלי וחברו, רס"ל נדב ישככר פרחי נהרגו במקום. חייל נוסף נפצע בתקרית באורח קשה וחייל נוסף ניצל כדרך נס. הוא גם זה שסיפר מאוחר יותר לבני המשפחה של אלי על האירוע הקשה.
"בשבת בה נפל אלי לא הייתי רגועה, תחושה בלתי מוסברת. החשש תמיד היה קיים, אבל משהו בשבת הזו גרם לי לאי שקט ואמרתי את זה לבני משפחתי. בדיעבד הסתבר לי שברגעים האלה אלי נפל ולא היה בין החיים, ואני הייתי האחרונה לדעת."
רוויה מספרת בתיאור מצמרר וקורע לב את הרגע שהודיעו לה שאלי נפל: "חמי אבי יצר עם המשפחה שלי קשר והודיע שהוא רוצה לבקר את הילדים והתזמון בשבת מיד הדליק לי נורה אדומה ונשמע לי לא טוב", היא מספרת, "משהו בי הדהד שקרה משהו. ואז נשמעו הדפיקות הנוראות מכל בדלת. הן נחקקו לי חזקות במיוחד. חמי הופיע בכניסת בית הוריי, זו כניסה למבואה חשוכה מעט. ראיתי אותו בוכה, יחד עם עוד ארבעה קצינים וחולצה קרועה. שאלתי מיד, 'אלי פצוע'? וחמי שתק. הבנתי שאלי נפל. לא בכיתי, הייתי בהלם כי אלי לא יכול למות, הוא הרי הכי חזק בעולם. הקצינים התנהלו לפי הפרוטוקול הצבאי וסיפרו שאלי נפל בעזה. ומפה החלה טלטלה כשאני בכלל לא מעכלת. הלוויה, מיליון שאלות, בכי, צער וכאב ובתוך כל זה מתכוננת יממה אחרי מסיבת יום הולדת לבתי טוהר שנערכנו אליה מבעוד מועד. 'איך זה יכול לקרות בכלל שאלתי'? במקום לחגוג יום הולדת צריך לקבור את אלי".
ככל שמתקרבים לשבעה באוקטובר הזיכרונות צפים ועולים בקרבה של רוויה. היא מספרת שאלי היה בעל ואבא מקסים, מעבר לבן זוג גם חבר אמיתי, רומנטיקן שמשאיר פתקים שעד היום היא מקפידה לשמור ולקרוא כשהיא מתגעגעת לרגעים הקטנים עמו: "הוא היה הכי נהנה מהדברים הכי פשוטים בחיים, באותנטיות, שירים, ריקודים".
"אבא שלנו גיבור"
כשילדים קטנים מאבדים אבא, ההתמודדות שלהם שונה מאוד מזו של מבוגרים. בגילאים הרכים, האובדן מתבטא ברגעים היומיומיים הכי פשוטים – בשאלות פתאומיות באמצע המשחק, בגעגוע לפינוק או בחיפוש הטבעי אחר דמות אב בשגרה.
עבור טוהר ויוסף, זו גדילה מתמשכת לתוך המציאות הזו. טוהר, שכבר הייתה בת שנתיים בעת נפילתו של אביה ומבינה יותר, מחזיקה את הזיכרונות הקטנים שיש לה ממנו. יוסף, שגדל ללא זיכרון ישיר, מכיר את אבא דרך התמונות, הסיפורים והקול של אמא. בתוך הבית, ההתמודדות דורשת תיווך עדין – לתת מקום לכאב, ובו-בזמן לשמור על ילדות שמחה ויציבה.
"זו התמודדות מורכבת," מסבירה רוויה. "פתאום יוסף אומר לפני השינה 'בא לי את אבא' ושואל למה אין לו אבא. גם טוהר שואלת שאלות דומות, בסוף היא ילדה בת חמש. בתקופה שאחרי הנפילה זה היה סוער וקשה מאוד, ונעזרנו בהכוונה מקצועית. בשבעה טוהר ציפתה לחגוג את יום הולדתה – מנחמים הביאו לה מתנות, וברקע כולם בוכים וכואבים. לא הייתה לי תשובה פשוטה שתספק אותם, אבל ניסינו לתווך את המצב ככל האפשר. בסוף השבעה החלטתי לקחת את טוהר לבית העלמין. היא הייתה רק בת שנתיים, אבל הרגשתי שזה נכון עבורה להיפרד ממנו. השאלות ממשיכות לצוף, אבל אני מנכיחה את אלי בבית כל הזמן. כשילדים ששואלים אותם בתמימות איפה אבא, אני מלמדת אותם לענות בגאווה: 'אבא שלנו מת כגיבור'."
מעבר להיותך אימא, את גם אדם פרטי שעבר טלטלה אדירה. איך את שומרת על עצמך בתוך כל ההתמודדות האינטנסיבית הזו עם האימהות והשכול?
"זו התמודדות יום יומית מאתגרת. יש לי תמיכה, משפחה וחברים אבל בסוף אני לבד ביום יום, עם שני ילדים קטנים, ועם האבל הפרטי שלי. זה מורכב ולפעמים אני רק מייחלת למישהו שיכין ויגיש לי כוס קפה בעוד סוף יום של התרוצצויות, אבל חשוב לי להדגיש שבאובדן הזה יש גם מקור לצמיחה, ואני גיליתי צדדים עוצמתיים שלא בהכרח הייתי מודעת לכך. זה תהליך שקורה לאט לאט, מבלי ששמים לב. חשוב לי להיות אמא חזקה ובריאה עבור טוהר ויוסף, לייצר עבורם מרחב משפחתי איתן ואם צריכים להתמודד עם משבר כזה או אחר, ויש כאלה, אני מתמודדת".
"הכי חשוב לי? לראות את עם ישראל מאוחד"
בחודש האחרון, בצל ימי הזיכרון הלאומיים ובסמיכות ל-7 באוקטובר, חגגה רוויה את חגי תשרי עם בני משפחתה. כשראש העיר עפולה, אבי אלקבץ, שמע מהרל"שית שלו שאין מי שיבנה עבור רוויה והילדים סוכה, הוא מיד רתם לעניין צוות מעובדי מחלקת שפ"ע. יחד הם הגיעו אליה הביתה, והקימו את הסוכה החגיגית.
"העירייה תמיד נמצאת שם בשבילנו ושואלת במה אפשר לעזור," מספרת רוויה בחיוך. "לא רציתי להטריח אנשים בבניית הסוכה אבל התרגשתי מאוד שראש העיר הגיע בעצמו לשמוח ולחגוג איתנו בסוכה שעובדי העירייה הקימו. מבחינתי זו ערבות הדדית הכי יפה שיש, וזה גם המסר הכי חשוב לי להעביר לסיום – לראות את עם ישראל תומך, מחובר ומאוחד."