לפעמים מספיק רגע אחד כדי להפוך חיים שלמים על פניהם: דולב סלע, צעיר מבית שאן ולוחם ביחידת קומנדו, מצא את עצמו במלחמת 'חרבות ברזל' בלב קן הצרעות של מחבלי החמאס בעזה, שם במהלך הקרב ארבעה מחבריו נפלו והשאירו בו צלקת שלא תימחה. את הראייה בעין אחת הוא איבד, אך דווקא מתוך המקום החשוך ביותר מצא בתוכו אור. במהלך השיקום בבית החולים כתב מדי יום ביומו את ספרו 'מאור עיניי', ומשתף בו את מסעו מהכאב אל ההשראה. בראיון לאתר עמקניוז, דולב מספר על כל התהליך שעבר ומעביר מסר של אומץ ובחירה להמשיך קדימה.
• "הבנתי שהכל בראש"
הוא בן 20, נולד, גדל והתחנך בבית שאן וכבר משנות העשרה המוקדמות לחייו סימן יעד: לשרת ביחידה מובחרת. "הייתי נכנס לאתרים ורואה סרטונים ועדויות ממלחמות ישראל השונות, הערצתי גיבורי מלחמה ישראליים שנלחמו בקרבות", נזכר דולב, "זה פשוט תפס אותי והיה לי ברור כפטריוט שאתגייס לצה"ל כלוחם".
אולם תוכניות לחוד ומציאות לחוד. כחצי שנה לפני גיוסו, בעת שעמל על שיפור כושרו הקרבי, החל דולב לסבול משברי מאמץ והאבחנה הרפואית הייתה שהחלום שלו לזכות בכומתה של יחידה קרבית, ייצטרך להתעדכן. "אומנם לא יכולתי אפילו ללכת, אבל לא הייתי מוכן לקבל את דברי הרופא שבדק אותי. זה טלטל אותי. עשיתי חושבים איך אני כן מגיע מוכן לגיוס. החלטתי לעבוד בעיקר מנטלית על עצמי. לקחתי מחברת ודף והתיישבתי בסמוך לאימונים של צעירים שמבצעים כושר קרבי בטרם הגיוס. סימנתי מה שחשוב והבנתי שהכל בראש, גם אם אני לא בכושר מתאים".
דולב דבק בידיעה שמחשבה בוראת מציאות, מיקד את מחשבותיו בתקווה ובאמונה, ואכן הצליח להתגייס כלוחם ליחידת קומנדו רב מימדית שפועלת בשטחי אויב, בין היתר עם אמצעים מיוחדים, אחרי שעבר גיבוש והכשרה מקיפה.
• "עפתי מהקומה השנייה"
בשבעה באוקטובר, ממש בצמוד למסע כומתה של דולב וחבריו, הוא הוקפץ מביתו לבסיס ובשלב ראשון פעל בגזרה הצפונית. "למרות שהיינו בתהליכי הכשרה בתקופה הזו רצינו לקבל את ההזדמנות ללחום מול מרצחי החמאס", נזכר דולב. וזה אכן קרה. המשימה הראשונה הייתה באופן סימבולי ביום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה ולאחר מכן במשימות שגרה מסוכנות ואינטנסיביות ברחבי עזה.
בלילה של ה-29 באוקטובר אשתקד, יצא הצוות שלו לעוד משימה, שתשנה את חייו ללא הכר. "פעלנו בג'באליה עם מידע מודיעיני", מספר סלע, "הכוח נכנס למבנה, וטיהר את הקומה הראשונה שהייתה 'נקייה', לפני שעלו לקומה השנייה. אני הייתי רביעי בכוח. בשלב זה הופעל מטען חזק מאוד, ובמהלך הפיצוץ נהרגו ארבעה מחבריי: אביב גלבוע, ניסים מיטל, יונתן קרן ונאור חיימוב ז"ל. אני לא זוכר מה קרה ברגע עצמו, ולאחריו, רק שנפגענו ממטען ושעפתי מהקומה השנייה", סיפר. "הועברתי במסוק לבית החולים שיבא תל השומר במצב קשה מאוד".
אחרי לא פחות מ-16 שעות בחדר ניתוח, סלע פתח עין אחת עם כאב עז בראשו וביתר חלקי גופו. לצידו שהו קרוב הוריו, בני משפחתו וחברים קרובים. "בהתחלה לא ממש הבנתי מה קרה לי ואיפה אני", אומר סלע, "הזכרון שלי מעצמי הוא כלוחם חזק ועם כוחות ועתה אני שרוע במיטה כאוב ומנוטרל". בעקבות הפציעה הקשה סלע איבד כאמור את הראייה באחת מעיניו, סבל מרסיסים בפניו, בראש, בכתפיים והוא נדרש לעבור תהליך שיקום של ארבעה חודשים בתל השומר, שהסתיים רק לאחרונה.
← הבנת שאיבדת גם חברים מהצוות בפיצוץ?
בהתחלה, בגלל מצבי, העדיפו למנוע ממני את המידע הכואב הזה. גם לא הייתי מודע למצבי ולעובדה שאיבדתי את הראייה באחת מעיניי, פשוט לא עיכלתי שזה קרה לי".
← מה עזר לך להחזיק מעמד בתקופת האשפוז הארוכה והכואבת?
"האמונה השלמה שזה מה שהיינו צריכים לעשות בכדי להגן על המולדת האהובה והיקרה שלנו וכן שחבריי לא מתו לשווא אלא למען מטרה נעלה של ביטחון מדינת ישראל, בעת מלחמה מול אויב אכזר. ככל שהימים נקפו הבנתי שאני לא מתכוון להיות במקום קורבני ועיסוק בשאלה למה זה קרה דווקא לי. העדפתי להתמקד בחוסן שלי, בראייה של מציאות חיובית יותר, ובלקיחת חלק בהנצחה של חברי לנשק שנפלו באותו קרב בו נפצעתי. זה לא היה פשוט וזכיתי לתמיכה מהוריי האהובים. אמא שלי קילחה אותי, אבא שלי האכיל אותי וחברים ומתנדבים עטפו באהבה, אבל בסוף, בנקודת הקצה אתה נשאר עם ההתמודדות וצריך לבחור, ואני בחרתי לצאת מחוזק מהפציעה הקשה הזו".
← היו גם רגעי שבירה?
"אני לא חושב שאפשר להתרומם ולייצר חוסן בלי להיות במקום של נפילות, משברים וכאב. זה בסוף המסלול שצריך לעבור מנקודת ראותי בדרך לצמיחה והכרת הטוב. לי היה ברור שאני לא רוצה ליפול למקומות חשוכים, אלא להתאושש ולחשוף את הסיפור שלי בפני כמה שיותר אנשים. זה גם מה שקרה וזה גם המסר שלי בכתיבת הספר ובהרצאות שאני מעביר. חשוב לי להדהד שאני חזק והפציעה הזו בנתה אותי ושמה אותי במקום שאני נמצא בו היום. אני גם יודע שההכשרות שעברנו ביחידה אפשרו לי להתמודד טוב יותר עם אתגרים פיזיים ומנטליים. כמובן, מעבר לכל אני איש מאמין בבורא עולם והאמונה מבחינתי מחזקת ומעניקה חוסן אמיתי".
• "הכתיבה הייתה חלק מתהליך הריפוי שלי"
בעקבות הפציעה סלע נאלץ להשתחרר וכיום הוא במעמד של נכה צה"ל. כיום הוא עוסק בחשיפת הסיפור האישי שלו בהרצאות בפני קהלים רחבים. במקביל הוא כתב את הספר "מאור עיניי", בהוצאת "אופיר ביכורים" שראה אור לפני בחודש. "היה לי הרבה זמן פנוי בשיקום", אומר סלע בחיוך אותנטי, "וחשבתי לעצמי שאכתוב כל יום בין 500 ל-1000 מילים על התהליך ובסוף נערוך הכל לספר. הצבתי לעצמי יעד לכתוב כ-30,000 מילים ועמדתי בו. הספר ראה אור לפני כחודש ואני משווק אותו באופן ישיר באתר מכירה ייעודי באתר אופיר ביכורים".
הספר עוסק בכל תחנות חייו של סלע, ונוגע לא רק בפציעה ובשיקום, אלא גם בערך החברות והרעות, בצעירים הרצון לשרת שירות משמעותי, באתגרים ומשברים בחיים, גבורה ואפילו אהבה. "המילים זרמו לי בכתיבה", אומר סלע, "אף פעם לא קראתי או כתבתי, אבל לאט לאט הבנתי שהכתיבה הייתה חלק מתהליך הריפוי שלי ושיש למילים שאני כותב ערך מוסף. התרגשתי מאוד להחזיק אותו ביד, ברגע שהוא יצא וזו הייתה סגירת מעגל עבורי, אחת מתוך סגירות מעגל רבות שהיו מנת חלקי מאז הפציעה. קיבלתי לשמחתי גם ביקורות טובות מהמון אנשים שקראו אותו, מרביתם אנשים שלא קוראים בדרך כלל ספרים".
← מה חשוב לך שהקור כשאתה עומד מול צעירים בהרצאותיך – מה אתה רוצה שהם ייקחו מהסיפור שלך?
"בעיקר את החשיבות לבצע שירות משמעותי עבור המדינה שלנו וגם לא לוותר. כשאני מרצה מול צעירים, אני רואה ברבים מהם את עצמי בתוך ילד ונער. לא הייתי בטוח בעצמי וביכולות שלי, לא הייתי תלמיד מצטיין, וחשוב לי מהפוזיציה שלי כיום להעביר להם מסר שהם יכולים, שלא יוותרו ושהם יגיעו רחוק, גם בשירות קרבי בצה"ל, ובכלל בחייהם, בדיוק כפי שאני רציתי".
← מה בנוגע לעתיד?
"נרשמתי ללימודי הנדסה אזרחית ואני רוצה לעסוק בתחום הזה. זה גם חלק מהתהליך שאני עובר ולא חשבתי על זה בעבר. כמובן אמשיך בהרצאות שלי בפני כל קהל שיזמין אותי, לשמחתי אני מוזמן להרצאות בקהילות שונות, בפני תלמידים, מורים, ארגונים ועוד ובחמישי נובמבר אציג את ההרצאה שלי בספרייה העירונית בעפולה. ארצה כמובן בעתיד להקים משפחה ולהיות הורה לילדים. אני יכול לציין שיש לצידי מזה מספר חודשים בת זוג תומכת ואוהבת. חשוב לי לסיום להעביר מסר של חיבור, איחוד ועמידה לצד החיילים הפצועים הרבים במלחמה הזו. חובה עלינו לתמוך במי שנפצע בגוף ובנפש, ולהיות עבור המשפחות שלהם. אני יכול לספר שכשאני בא לחזק את משפחות החיילים שנפלו בקרב בו נפצעתי, אני מרגיש שהם מחזקים אותי".