ספר הילדים 'ראנר וספידי כלבי הרוח' מצטרף לעשייה היצירתית ארוכת השנים של אלה צימבליסטה ננצל ממושב כפר ברוך. במשך כל חייה היא עוסקת באמנות וכפי שהיא עצמה אומרת: "לא הצלחתי לברוח מהשליחות שלי פה על פני האדמה".
כבר כמעט 30 שנה שהיא גרה בעמק. בשבע השנים האחרונות היא מתגוררת בכפר ברוך ולפני כן בבית לחם הגלילית. אבל הבית הראשון, זה שממשיך ללוות אותה גם ביצירה, הוא קיבוץ רעים שבעוטף עזה, שבו גדלה. הקשר העמוק למקום קיבל משמעות נוספת אחרי 7 באוקטובר, כאשר הוריה, אחותה ובני משפחתה ניצלו ממתקפת הטרור הרצחנית של חמאס על הקיבוץ. "אני מרגישה קצת כמו שליחה של רעים באמנות שלי", היא אומרת.
"הדבר הראשון שהייתה לנו עליו אחריות משותפת היה כלב"
לאורך השנים עסקה צימבליסטה ננצל בתחומים שונים של אמנות: היא עבדה כגרפיקאית וכמאיירת, יצרה ציורי קיר ופסלים סביבתיים, לימדה אמנות והובילה פרויקטים קהילתיים, שחלקם נמצאים גם היום ברחבי עמק יזרעאל. בשנים האחרונות היא מתמקדת בעיקר בפרויקטים אמנותיים שהיא רוצה להשלים ולהוציא אל הפועל. בתוך העשייה הזאת נולד גם ספר הילדים שכתבה ואיירה. השנה קיבלה צימבליסטה ננצל מהמועצה מלגת עידוד לסופרות ולסופרים מהעמק, שפרסמו במהלך השנה האחרונה ספרים בסוגות ספרותיות מגוונות.
"הספר הזה התחיל בעצם מסיפור הזוגיות שלי ושל בן זוגי, רני", מספרת צימבליסטה ננצל. "הדבר הראשון שהייתה לנו עליו אחריות משותפת היה כלב. לרני היו בילדות כלבי רוח שהוא אימץ ואני גדלתי עם כלבים בקיבוץ רעים. אבא שלי, שהיה ממקימי הקיבוץ, לקח על עצמו לטפל בכמה כלבים ששמרו על הקיבוץ ליד הגדר. תמיד היו סביבנו כלבים".
מפגש בכלבייה
החיבור המשותף הזה לעולם הכלבים הוביל את אלה ורני לאמץ כלב משלהם.ן. הם.ן בחרו בכלב רוח וקראו לו 'קאלו', על שם הציירת המקסיקנית הנודעת פרידה קאלו: "הוא חי איתנו שנים רבות, וכשהוא נפטר לקחנו פסק זמן. כשהילדים היו קטנים החלטנו לנסוע לכלבייה ולאמץ כלב רוח נוסף".
אלא שהביקור בכלבייה הסתיים באימוץ של שניים. "ראינו שם כלב אחד שישב בפינה, אפאתי לגמרי, והחלטנו לבחור בו. אבל ברגע שפתחנו את דלת המכונית, קפצה עליי פתאום כלבת רוח קטנה, ליקקה אותי ונכנסה פנימה. מיד התאהבתי בה וכמובן שהחלטנו לקחת את שניהם. את השמות ראנר וספידי כבר נתנו הילדים".
"אני חושבת שכלבים יכולים להיות עבורנו סמל לאמון והתמסרות, לכנות ולחברות"
ראנר וספידי ליוו את צימבליסטה ננצל ומשפחתה במשך שנים ורק לאחר שנפטרו הושלם הסיפור שהפך אותם לגיבורי הספר.
גם העלילה עצמה מבוססת על חוויה אמיתית של המשפחה איתם. "נסענו לחופשה כל המשפחה ומאוד התגעגעתי אליהם. השארנו אותם כמובן עם דוגי סיטר, אבל עדיין יכולתי להרגיש את הגעגועים שלהם, את זה שהם כאילו לא מבינים לאן נעלמנו. ספידי יותר רגישה והיא קיבלה מאוד קשה את זה שהיא ננטשה שוב. בגידול כלבים אני משקיעה הרבה בקשר שלי עם הכלב. אני חושבת שכלבים יכולים להיות עבורנו סמל לאמון והתמסרות, לכנות ולחברות. מכאן הסיפור ממשיך, אבל לא נגלה את הכול".
לתת יד
דרך ראנר וספידי מבקשת צימבליסטה ננצל להראות איך עזרה לאחרים.ות יכולה לעזור גם לנו לצאת מקושי. "הספר עטוף בערכים של חסד, חמלה וחברות, לצד חופש הביטוי והיצירה", היא מסבירה, "אני מראה איך הכלבים עוזרים אחד לשני לצאת ממצב מאתגר ואיך הפתרון הסופי שלהם הוא להגיש עזרה לילדי.ות הגן שמתקשים.ות להיפרד מהוריהם. דרך הסיוע לאחרים הם עוזרים.ות בעצם לעצמם.ן. מוסר ההשכל הוא לא לשקוע בקשיים שלנו, אלא לפתוח ולראות מה אנחנו יכולים.ות לעשות בשביל לעזור למישהו ולתת יד לאחר.ת. ככה כולם.ן. מרוויחים.ות".
המסר הזה, מבחינתה, אינו מיועד רק לילדים.ות.
"במיוחד כשמדובר בנושא של פרידות, שהפך לרלוונטי וטעון כל כך בארץ, חשוב לי להביא מבט מזווית אחרת וגם הומור", היא מציינת, "גם באמנות שלי אני לא מנסה להתעלם מהמציאות או להגיד 'עזבו אתכם.ן. ממלחמות', אבל בתוך זה אני מנסה להביא את התקווה, את האור, את מה עוד אפשר לעשות, איך אנחנו יכולים.ות ליצור את החיים שלנו מחדש בצורה טובה יותר. מכיוון שהספר מסופר דרך הכלבים, עם הומור ובקלילות, אני חושבת שגם ילדים.ות צעירים.ות סופגים.ות ממנו את המסר הזה".