משפחת חן מקיבוץ כפר בלום באצבע הגליל, הגיעה לקיבוץ בית השיטה כמה ימים אחרי המתקפה האכזרית של החמאס ב- 7.10. תהילה (38) יפיפייה מאירת עיניים, הקרויה על שם הנובלה שנכתבה בידי הסופר שמואל יוסף עגנון, מתארת את הנהירה המבוהלת החוצה ביום הראשון למלחמה, כשערפל הקרב שרר בכל, ואיש לא ידע לאן הולכים ומתי מגיעים, העיקר – לצאת ומהר. חניה ראשונה עשתה המשפחה במושב אליפלט אצל האחות של זיו בעלה, ולאחר שבוע פונו בני המשפחה לקיבוץ שבגלבוע, יחד עם חלק מקהילת כפר בלום. "כאן הרגשנו הקלה", אומרת תהילה, "כאן התחלנו לנשום. היינו בטוחים שזה ייקח כמה ימים ונחזור הביתה, לא העלינו על דעתנו שזה יימשך חודשים על חודשים".
מתוך כ-25 משפחות שפונו לבית השיטה וחזרו אך לא מזמן לביתם, נותרו 8 משפחות, ביניהן תהילה וזיו שהגיעו עם שלושת ילדיהם יהונתן, ליאם וירדן. הם שוכנו בדירה קטנה מאוד, בחדרי האירוח הריקים, צפופים אך מרוצים. הקיבוץ וכפר בלום דאגו להעביר לנו ציוד בסיסי ולאט לאט ארגנו דירה קטנה ונחמדה".
• אחרי יותר מ-7 חודשים אתם כבר נחשבים לוותיקים בבית השיטה, איך אתם מרגישים?
תהילה: "יש כאן קהילה מדהימה. עוטפים אותנו מכל הכיוונים. אנשים אכפתיים, דואגים, מזמינים אותנו לאירועים, וסתם אנשים מחייכים על המדרכה. אנחנו מרגישים פה מאוד נוח. יש כאן ערבות הדדית שזה פשוט מקסים".
"אני מוכן להמשיך לשהות בבית השיטה עד סוף המלחמה"
יהונתן (11) וליאם (9), ילדיה של תהילה מרגישים שזה ביתם השני. הם כבר רכשו חברים חדשים. 'יש לכם עכשיו שתי קבוצות חברים, אחת כאן והשנייה בכפר בלום, למי אתם יותר קשורים', אני שואלת?
יהונתן: "אנחנו מחוברים לשתיהן. קיבלו אותנו כאן כל כך יפה ואנחנו ממש חלק מהמתנ"ס. זה לא אומר שאנחנו לא מתגעגעים לחברים בכפר בלום. אנחנו חושבים עליהם הרבה פעמים במשך היום".
ליאם: "אני מפחד להיות בכפר בלום בגלל האזעקות והבומים. אני מוכן להמשיך לשהות בבית השיטה עד סוף המלחמה, אפילו אם זה יהיה בעוד שנה. טיל אחד פגע בבית של חבר של אבא שלי, וכשאני נזכר בזה אני נהיה עצוב. גם כשאני משחק עם חברים המחשבות האלה רצות לי בראש…".
יהונתן: "לפעמים אני עצוב וחושב על המצב, על החברים שלי, על קבוצת הכדורגל ורוצה להיות איתם. אני יודע שהחיים שם לא שגרתיים: אני לא יכול ללכת לבריכה, לחדר האוכל, להסתובב חופשי על המדרכות. פעם הייתה אזעקה בדיוק כשביקרתי חבר, במזל הייתי קרוב ל'מפקדה', רצתי לשם, ואחרי דקה אימא הגיעה בבהלה לקחת אותי. זה היה די מפחיד. אימא חוששת לחיות שם כי יש לנו אח קטן בן שש. בכפר בלום הטלוויזיה הייתה דלוקה כל הזמן, חדשות וסיפורים, אבל אני לא התייחסתי, שיחקתי במחשב וראיתי סרטונים בבטיק טוק".
"הרגשתי מחנק"
משפחת חן מחובקת ומורעפת אהבה, אבל למרות הטוב הזה יש נקודות שבירה. תהילה: "לא מזמן חוויתי משבר, הרגשתי מחנק. הדירה שלנו היא חמישה על חמישה מטר, ואנחנו כולנו מצטופפים יחד. אין לאן לזוז, תחושת מחנק. אין לנו פרטיות, אנחנו נפגשים על הדשא עם חברינו מכפר בלום, חיים כמו בקומונה, זה כייף אדיר מצד אחד, אך מחניק, מצד שני".
בסופי שבוע עולה המשפחה לגליל, נפגשים עם חברים ולוקחים דברים נחוצים. יהונתן מתגעגע לאימוני הכדורגל עם קבוצתו, וממשיך אותם בסופ"שים. באחד מסופי השבוע האחרונים הייתה הפגזה כבדה, והילדים נכנסו לבהלה. "אני לא רוצה שהילדים יגדלו כמו שאני גדלתי עם הרעשים האלה", אומרת תהילה בהחלטיות.
• תחזרו לכפר בלום?
תהילה: (משתהה): "אני חושבת שנחזור בתחילת שנת הלימודים החדשה. נרשמנו, אבל זה תלוי במצב הביטחוני.
עד השיבה הביתה, אני עושה עם הבנים משחק סימולציה קצר.
• אם היה לכם חבר בין החטופים, מה הייתם אומרים לו?
ליאם: "אני מתגעגע אליך מאוד, ומקווה שיוציאו אותך מהשבי מהר. אני רוצה שהזמן יעבור מהר ותהיה בסדר".
יהונתן: "הייתי שואל אותו – מה עשו לך שם? האם אתה בסדר? תחזיק מעמד כמה שאתה יכול. אולי עוד מעט תגמר המלחמה ותוכל לחזור. הצבא שלנו נלחם עד שיחזירו את כולכם, אל תדאג".
• ואם הייתם במקום ראש הממשלה – מה הייתם עושים?
ליאם: "הייתי עושה שלום עם כל מדינות ערב ונוסע לבקר בירדן ובסוריה לראות את המקומות מהם יצאו המחבלים. הייתי רוצה שהם יבואו לבקר בישראל ויראו כמה ישראל חזקה וכמה לא כדאי להתעסק איתנו."
כמו רבים מילדי ישראל שהתבגרו טרם זמנם, ילדיהם של תהילה וזיו מפוכחים וחשים את המציאות על בשרם. למרות תחושת ההשתרשות במקום זמני, והידיעה שעדיין התותחים רועמים – הם לא מפסיקים לקוות לשלום, ולשיר לו שירי תהילה.
