בעוטף עזה, אזור שבו החיים נוגעים בשנה האחרונה בכאב בלתי נתפס, ובאתגרים יומיומיים, מתעדת מרינה פורמן לוי, צלמת חקלאות ממושב נהלל, את השדות, המרחבים הפתוחים, ובעיקר את החיים החקלאיים מאז ה-7 באוקטובר. באלפי הצילומים והסרטונים שתיעדה בתקופה זו היא מצליחה לשלב בין אהבה עזה לאדמה לבין רגעים של יופי ושגרה, הממחישים את הקשר העמוק בין החקלאים לאדמתם. בין הזריעות לקטיף, התמונות שלה מעבירות את הסיפורים האנושיים של המאבק, התקווה והחוסן של קהילת החקלאים, הממשיכה לשגשג גם בזמנים קשים. במסגרת צילומיה היא גם תיעדה את את הנוף החקלאי שניבט מהחלון במטבח ביתו בכפר עזה של הצלם רועי עידן – שהועסק במערכות ידיעות אחרונות ו-YNET. עידן ז"ל נרצח ביום המתקפה האכזרית יחד עם אשתו סמדר ז"ל.
"חשוב לי לתת ביטוי ולהראות את העוצמות של החקלאים, עד התלם האחרון"
מרינה, מתעדת כבר כ-15 שנים, וביצירתית רבה, את ענפי החקלאות בעמק יזרעאל. היא נשואה ואם לשלושה ילדים – מיכל (20), כפיר (18) ואריאל-גפן (10). "זו נישת צילום שאני מאוד גאה בה", היא אומרת בראשית הריאיון עמה.
כמו רבים וטובים, מיד עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל היא התנדבה לסייע לחקלאים רבים בעוטף עזה. בשנה האחרונה היא עושה את קו הנסיעה שמוביל מעמק יזרעאל לעוטף עזה על בסיס קבוע, אחרי שהתחברה עמוקות לאזור בו ארע הטבח הנוראי בשבת השחורה.
"התאהבתי בכפר עזה, בנחל עוז ובכל השדות החקלאים בעוטף", היא מספרת, בעודה נמצאת מרחק קצר מסג'עיה, שכונה מזרחית וידועה לשמצה בעיר עזה, "אני כאן ונשארת כאן בכדי לתעד ולהראות שהחקלאות בעוטף ממשיכה לשגשג. הבת שלי משרתת כאן ובמזל גדול הייתה בבית ביום של המתקפה הנוראית. חשוב לי לתת ביטוי ולהראות את העוצמות של החקלאים, עד התלם האחרון".
"עד התלם האחרון" היא גם שמה של תערוכת צילומים שצילמה מרימה ומוצגת במועדון הוותיקים בנהלל. במקביל צילומים נוספים שלה הוצגו בתערוכה בהרצליה, במסגרת שיתוף פעולה עם מותג הרכב לנדרובר.
השדות החקלאיים שמצלמת מרינה לאורך השנה האחרונה
"הירי על עמק יזרעאל ריסק אותי"
הירי של ארגון החיזבאללה לעבר עמק יזרעאל ויתר האזורים במדינה, רק חיזק את החיבור של מרינה לאדמה ולהדהד את התמונות בכל פלטפורמה אפשרית. "הירי על עמק יזרעאל ריסק אותי. הידיים שלי רעדו כאשר שמעתי את קול הנפץ של הטילים והבומים. זו מציאות חדשה לנו", היא משתפת ובמקביל מעבירה מסר של שליחות אמיתית בתיעוד ובחיבור שלה לאדמה. על גופה מקועקעים שלושה קעקועים של "ג'ון דיר", החברה לציוד מכני-חקלאי, הנקראת על שם מייסדה, ג'ון דיר ומובילה בתחום הציוד החקלאי בעולם.
"כל מה שהאמנתי בו קיבל פנים אחרות", היא אומרת, "אני רואה חשיבות כל כך גדולה לתעד את החקלאים בעוטף, את הזריעה, השתילה, הקטיף והקציר. לא קיים בי גם חשש כזה או אחר בזמן שאני מתעדת ומצלמת. אין פה לא צילומי דוגמנות או קולינאריה, יש פה תיעוד של המציאות שלנו, של החקלאים שלנו. שואלים אותי על ההבדלים בין הצילומים בעמק ובעוטף ובמציאות של היום, כל התיעודים חשובים באותה מידה. אני מחוברת בצורה הדוקה לשדות, למרחבים הפתוחים, ממש גד"שניקית. כשאני מצלמת בעוטף אני גם לא יכולה לשכוח את האסון שהיה פה. רק כשמגיעים לפה מבינים את זה. מהבסיס של הבת שלי חטפו ורצחו חיילים ויש עדין חבר שחטוף בעזה שכולנו מייחלים לשובו. הבן שלי כפיר גם עתיד להתגייס בקרוב כלוחם בצה"ל וזה כמובן מדיר שינה מעיני ומורכב מאוד עבורנו, אבל אני מנסה להקפיד ולשמור על אופטימיות, שמגיעה בדרך כלל באמצעות האהבה לצילום ולאדמה".
מה ראית בשנה הזו בצילומי החקלאות בעוטף שלא ידעת קודם לכן?
"ראשית, שיש לנו חקלאים מדהימים, מקצועיים ולפני הכל בני אדם ערכיים ומקסימים, וזה נכון לחקלאים בכל רחבי הארץ, מצפון ועד דרום. לאורך כל השנה הכל כך קשה הזו הם לא נטשו את הרפתות והשדות, עיבדו את המטעים והחלקות, קטפו, קצרו, והכל תחת איום טילים. כשאני רואה שדה שנשרף כתוצאה מירי טילים נשרפת לי הנשמה, אבל אנחנו חזקים ונתגבר על הכל. אני רואה את החוזקות של החקלאים מדי יום ביומו וזה כוחנו ומה שמאפשר להישאר חיובי לעתיד".