"לא היה דבר שיכולתי לעשות עם זה, אז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות כשאני מתמודדת: התחלתי לכתוב. כתבתי את השיחות שלי עם נועם ועם עמית ועם החברות שלהם. הסתכלתי על מה שכתבתי, וחשבתי שיש בוודאי אלפי אימהות כמוני, שמדברות עם הילדים שלהן על השירות בצבא. ככה נולד הספר הזה. התחלתי לדבר עם אימהות. בהתחלה אימהות שהכרתי, ואז לאט לאט עם כל מיני אימהות."
כך, במילים פשוטות ומדויקות, לעיתים עם הומור וציניות, כותבת ניצן בן זאב ממושב רמת צבי בספרה "עקדת שרה" שרואה אור בימים אלה. הספר, נוגע בכנות אמינה בתפר הדק והרגיש בין אימהות וחיילות, לצד האתוס והנרטיבים של הגנת המולדת והמדינה, בטח ובטח בימינו אנו.
"התחלתי לכתוב את זה כמו שכותבים את המילים הראשונות שאומר התינוק שלך"
"עקדת שרה" (בהוצאת "שתים" הוצאה לאור), מכיל אסופה של 18 שיחות עם אמהות מהעמק, אבל גם מאור עקיבא, בית שאן, קרית שמונה, אלפי מנשה, פרדס חנה וגם אמהות ללוחמים מכפרים בדואיים.
כתיבתו החלה בעקבות סיפורים מוזרים ובלתי ניתנים לעיכול, לעיתים בענייניות ולעיתים בתמימות, כך היא מתארת, שנשמעו מנועם (24) ועמית (21), ילדיה הלוחמים. "התחלתי לכתוב את זה כמו שכותבים את המילים הראשונות שאומר התינוק שלך ואתה מפחד לשכוח אותן כי הן כל כך מצחיקות", מספרת בן זאב, "שיערתי שהן לא מתרחשות רק אצלי בבית, והתחלתי לדבר עם אמהות נוספות".
בן זאב, בת 50, היא יועצת ארגונית, מרצה ואשת חינוך. אחרי שכתבה את השיחות שניהלה עם ילדיה וחברותיהן, היא החליטה להרחיב את המעגל והחלה להיפגש לשיח משותף עם אימהות לחיילים נוספים, אותם היא ראיינה בקשב ורגישות ושמעה סיפורים מסקרנים, נוגעים ללב וגם מצחיקים ומוזרים לא פחות מאלה ששמעה בביתה.
"הבנתי במפגשים ובראיונות שיש פה חומר מדהים ומטורף והתחלתי לראיין בצורה מסודרת אמא אחר אמא. זה התחיל בבית שלי, המשיך לאימהות באזור המגורים שלי בעמק שהוא אזור מאוד 'מגויס', ומשם התרחבתי במפגשים לכל רחבי הארץ מתוך רצון לייצר ייצוג. לא התיימרתי להציג משהו סטטיסטי או מייצג, אלא פשוט להשמיע קולות של אימהות, כולל בשטחים בחבל בנימין ובתל אביב".
"כאנשים בוגרים אנחנו יכולים להחזיק מורכבויות"
היא בחרה בשם "עקדת שרה" בעקבות ובהשראת הפרשה העגומה והמצמררת "עקדת יצחק". "לאחר סיפור העקדה אנחנו מתחילים את פרשת 'חיי שרה', שמתארת את שרה שותקת ומתה לאחר שנותרה עקודה, כשהיא לא יכולה לשאת את האירוע הכל כך נורא", היא מסבירה, "גם האמהות של החיילים מצויות במציאות לא פשוטה, עם ילדים שעוזבים את הבית לשירות הצבאי המסוכן, המורכב והן שואלות את עצמן 'מה עשיתי'? מבחינתן לפני שהוא לוחם, הוא הבן שלהן והן נאלצות בשל המציאות לשתוק. זה מתח שאנחנו מחזיקים אותו כל הזמן, בין הנרטיב הציוני ישראלי להגנה על המולדת למקום האימהי. אבל כאנשים בוגרים אנחנו יכולים להחזיק מורכבויות ולהבין שהצעירים הם אלה שמגנים על ה'מערה' וה'שבט' ומצד שני איך מתמודדים עם זה ועם כל החששות הנלווים, גם הפנימיים שלנו כאמהות וגם של הילד, שצריך לחזק אותו ולדאוג לו. לפני שהוא חייל ולוחם הוא הילד והבן שלי. אנחנו כחברה מייצרים לנו הצדקות שנוכל להתמודד עם השליחה של ילדנו לצבא והן גם נכונות ומציאותיות, אבל שוב, הן קשות, עם מחשבה שיש סיכוי שהילדים שלנו לא יחזרו בחיים".
השיחות, חשוב לציין, נכתבו בטרם ה-7 באוקטובר וניצן מסבירה כי אין לה ספק שאם הוא היה יוצא לאחר הטבח הנוראי של מרצחי החמאס, הטקסטים בו היו שונים לחלוטין. "במשך מספר חודשים, לאחר האסון שפקד אותנו, חשבתי שלספר אין מקום", אומרת בן זאב, "שאלתי את עצמי מה חשוב לשמוע סיפור על גרביים, אוכל או כביסה, על רקע האירוע האסוני, אבל לאט לאט הבנתי שיש לספר מקום, מכיוון שהמציאות שלנו לא תשתנה ונידרש לחיות על חרבנו, משום שיש סביבנו אויבים מרים".
בן זאב ראיינה 25 אימהות, מתוכן נכנסו לספר 18 ראיונות. העבודה על הספר ועריכתו נמשכו לאורך תשעה חודשים.
במה בעיקר עוסקות השיחות?
"במפגשים עלו המון נושאים. הטווח של הרגשות נע בין גאווה לדאגה, ואיך להחזיק את שני הרגשות הללו שהם מאד עוצמתיים. כשאנחנו מדברים על דאגה בהקשר של חיילים זה מגיע לרמה של התפרצות של מחלות, הפרעות שינה ואכילה. מצד שני, בהיבט של הגאווה זיהיתי לפעמים בלבול מה ההישג של הילד ומה של ההורה. היו שיחות גם על פרישות של חיילים ממסלול יוקרתי ומאתגר כזה או אחר, כשההורים מרגישים שהם בעצמם פרשו או עזבו. בראיונות הרגשתי שיש לי תפקיד, וזה להקשיב, להיות מי שמאפשרת
לאמא שמולך להביא את הסיפור שלה. היו שיחות שמאוד הפעילו אותי, מאוד ריגשו אותי, אבל רוב הזמן תיעדתי, כמעט לא שאלתי שאלות, רק רציתי לשמוע. לא פעם האימהות חשפו בפניי שזו הפעם הראשונה שהן מספרות את הסיפור שלהן".
זיהית הבדלים משמעותיים בסיפורים בין האימהות ממקומות המגורים השונים?
כמובן שהיו הבדלים בהקשר התרבותי, אבל בעיקר היו קווים משותפים. בשיחה עם כל אמא, היה איזה משפט, רגע, או תובנה שמאוד ייחודי לה וזה מבחינתי כל היופי. היו לי ראיונות שנסעתי שעה וחצי לכל צד וחשבתי שהשיח לא חידש כלום. אבל בעריכה זיהיתי אמירה כל כך חשובה וייחודית שהיא רק של האמא. גם הקפדתי שייכנסו לספר ראיונות עם אמירה. בכל שיחה היו שתיקות, רגעים של בכי ודמעות, אבל זה לאו דווקא היה הרגע הדרמטי, כשצריך לזכור שהיינו לפני ה-7 באוקטובר. אני מגדירה את הסיפורים הללו יותר 'חלביים', עם פחות דרמטיזציה ויותר מה עובר על אמא".
איזה מקום יש בספר לאג'נדות האישיות שלך?
ברור שאני בן אדם והיו רגעים שעוררו אצלי שיפוטיות, אבל בכנות לא הרבה. זה היה פעמיים ואני חושבת שזה פחות שיפוטי ויותר ממקום של תהייה. אם התעוררו סנטימנטים שיפוטים הם לא היו על הפערים התרבותיים שהם קיימים, מעניינים ועובדה מוגמרת, אלא אולי יותר על הנהגות כאלה ואחרות. אני חייבת לציין שחלק מהטקסטים היו לא מפוענחים ומפורשים בעיניי. אני מאוד סומכת על האינטליגנציה של הקוראות והקוראים, והעיבודים שהן עושות ועושים, התיווך שלי לא נדרש כאן. אני חושבת שבשיחות שלי עם הילדים, כפי שהן כתובות בספר, האג'נדות שלי באות יותר לידי ביטוי".
שאלת את עצמך מה משך אותך לראיין את אותן אמהות?
"אני עובדת בחינוך ולמעשה כל הזמן פוגשת אמהות ומשוחחת איתן. אני מניחה שזה משהו יותר פנימי".
מה הבנת על החיילים שלנו שלא ידעת בטרם השיחות עם האימהות?
"אני עובדת עם בני נוער כל חיי. מעולם לא התחברתי לאמירה שהנוער של פעם יותר איכותי, ערכי או מובחר יותר. לתפיסתי הנוער העכשווי הוא חכם ומתוחכם, עם יכולות שלנו לא היו. בהקשר של סיפורי האמהות, הן התחברו לי לסיפורים המוכרים מהבית שלי".
"היה לי ברור שאימהות לחיילים יקראו את הספר בחושך ויבכו"
בזמן תהליך השקת והפצת הספר, גילתה בן זאב קהלי יעד לא צפויים שהתרגשו והעמיקו בקריאתו, מעבר לאימהות שהחיבור היה טבעי יותר, "הופתעתי", אומרת בן זאב בחיוך, "היה לי ברור שאימהות לחיילים יקראו את הספר בחושך ויבכו, אבל גיליתי עוד כמה קהלים שקראו את הספר. קודם כל גברים בגילאי ארבעים פלוס מינוס, שיש להם פרספקטיבה על החיים והצבא והספר החזיר אותם לתקופת החיילות שלהם במלחמות לבנון הראשונה והשנייה וצוק איתן. הספר גם מאפשר להם להתמודד עם הסוגייה מה קרה להם, ומה קרה לאימן בזמן שהם היו על מדים. גם החברים של הילדים שלי הפתיעו אותי שקראו את הספר בסקרנות רבה. קהל יעד נוסף שלא חשבתי עליהם וקראו את הספר הם סבים וסבתות, והם גם מרבים להגיע להרצאות שלי שעוסקות בספר ומנקודת ראותי יש להם תפקיד דרמטי. אני גם למדה שאנשים שמטפלים בנפגעים שונים קוראים את הספר בכדי להבין דרכו את התמונה הכוללת.
תשקלי להוציא ספר המשך עם שיחות של אימהות לאחר ה-7 באוקטובר?
"ראשית, באיזשהו אופן אני שמחה שהשיחות נערכו לפני כי הוא שומר על ה'חלביות'. אין לי עניין בספר המשך, אבל כן יש לי עניין לתת חשיפה לקולות מושתקים בחברה והספר הבא שאני מקווה שייראה אור יעסוק בקול מושתק אחר בחברה".
לסיום, הספר עבר את ה'ביקורת' של ילדיך?
"שום שיחה לא נכנסה לספר ללא אישורם והצנזורה שלהם. הם חתכו לי שני דברים: אינפורמציה שקשורה לביטחון מידע וסיפור כזה או אחר שיכול להוציא את אחד מהחברים שלהם לא טוב. בסוף התהליך הם מאוד אהבו את הספר ואמרו שהם לא חשבו שהסיפורים שנכתבו היו כל כך מעניינים בזמן שהם דיברו עליהם".
• קישור לרכישת הספר באתר עברית