בערים וביישובים שבהם אור הזרקורים לא זוהר, צומחים לא פעם קולות שרוצים לפרוץ דרך במוזיקה. הם מקליטים בחדרים ביתיים, כותבים טקסטים מהלב, ומנסים למצוא את הקול שיבליט אותם מהשגרה היומיומית של העיר הקטנה שלהם, רחוק מהבמות הגדולות ומהעשייה המוזיקאית של המרכז. הדרך אל קדמת הבמה כאן קשה במיוחד: חשיפה מצומצמת, נגישות מופחתת לעולמות תוכן תרבותיים, חוסר תקציב, והמאבק לשמור על אותנטיות הופכים כל צעד למסע אמיתי של אמונה בעצמך, – אך מנגד גם מלמדים שפריפריה לא חייבת להיות מחסום אלא פלטפורמה ליצירה מקורית.
ובין אותם קולות, בולט אחד שמצליח לייצר קול ייחודי ולספר סיפור אישי בדרך שנוגעת ומרגשת רבים: המוזיקאי והראפר אברהם לגסה. מהילדות בנצרת עילית ועד המעבר לעפולה, דרך ההתחלה במוזיקה המקומית והאתגרים שבפיתוח הסגנון שלו, לגסה בנה לעצמו מסלול מקורי בסצנת הראפ הישראלית. בראיון לעמקניוז, הוא מספר על הרגעים שהגדירו את מי שהוא היום, על הדרך שעשה ועל החלומות שעדיין מחכים לו בצד השני של המוזיקה.
"לא מסתמך על המובן מאליו"
הוא בן 31, רווק, שבטוח שגם זוגיות נכונה תגיע בזמנה. נולד וגדל בנצרת עילית של שנות התשעים, נוף הגליל של ימינו, בן להורים שעשו עלייה ארצה מאתיופיה בשנת 1991.
למרות השנים המאתגרות בהן גדל כנער בעפולה ונוף הגליל יכולות להוות מקור לשירים וסיפורים מוכרים על פריפריה, לגסה בוחר לא להסתמך על המובן מאליו – שלא נאמר קלישאות וסטריאוטיפים. במקום זאת, הוא מתמקד במוזיקה שלו בנושאים יותר אישיים ועמוקים – רגשות פנימיים, חוויות אנושיות, מאבקי זהות ורגעים של גילוי עצמי. "אני לא רוצה שהקהל יראה אותי רק דרך העיניים של מקום מגורי, זה הרבה יותר רחב", הוא מסביר, "אני רוצה שהמוזיקה תדבר על הדברים שמחברים אותנו, על מה שקורה בתוך כול אחד, לא על המפה, הכתובת שלי או הרחוב בו גדלתי שהיה בו מנעד רחב של קהילות מעורבבות מרקעים שונים".
הבחירה הזו כך נראה, נותנת ליצירה של לגסה עומק ואותנטיות שמבדילים אותו מהרבה אמנים אחרים, ומאפשרת לקהל להתחבר אליו.
• איפה למעשה מתחיל החיבור שלך למוזיקה וכתיבה?
"שמעתי הרבה מוזיקה כילד, מוזיקה אתיופית אותנטית שהוריי השמיעו לנו וסגנונות נוספים כמו היפ הופ ו"אר אנד בי" (R&B), ששמעו אחיי הגדולים".
"התחלתי כבר להתעצב כראפר ולהגדיר את עצמי ככזה"
בכיתה ה' הוא נדרש לכתוב ולשכתב בשיעור ספרות על סיפור "הצרצר והנמלה" והמשל של איזופוס, מה שהפך מבלי שתכנן לאירוע מכונן בחייו: "הרגשתי שאני יודע לכתוב ולספר את זה החוצה. לפני האירוע הזה גם כתבתי – אבל הייתי מופנם. ברגע שהקראתי את זה מול כל הכיתה קרה לי משהו והתרגשתי שכולם מקשיבים, המורה אפילו בכתה. הרגשתי שהכתיבה מושכת אותי. כבר ביסודי כתבתי שירים עמוקים, על העולם, על הגעתו של המשיח וגם כתבתי שירי אהבה לבנות".
כשהגיע לכיתה ח' הוא חווה משבר, בעקבות המעבר מנוף הגליל לבירת העמק, אבל בהמשך קיבל החלטה לצמוח מהאתגר: "הבנתי בתוך תוכי שזו הזדמנות", הוא מספר, "התחלתי להתחבר לכמה חברים שהיו בעניין המוזיקלי, הקראתי להם שירים, לפעמים עם מנגינה ואיזה ביט שהוספתי ובעיקר המשכתי לכתוב המון בשיעורים. כשאני חושב על זה הייתי די מעופף, פשוט מילאתי מחברות במילים בשירים באנגלית. הרגשתי שמשהו נפתח לי, כתבתי על הרצון להיות מגניב, ענייני טינ-אייג'רים כאלו. בשלב הבא הכרתי את היוצר והמוזיקאי 'צמר', הקלטתי שיר ולקחנו את ההפקה צעד אחד קדימה. בפרספקטיבה לאחור השיר הזה לא היה ממש קשור אל מי שאני באמת, סוג של שיר גנגסטרי כזה, אבל אנשים עפו עליו ופה התחלתי כבר להתעצב כראפר ולהגדיר את עצמי ככזה. הופעתי איתו בבית הספר ולא ברור לי איך עשיתי את זה בתקופה שלא היו ממש 'בחוץ' ראפרים, בתקופה שבה יש המון ביקורת מצד התלמידים בבית הספר".
"המשכתי לכתוב תוך כדי שאני בסערת רגשות"
השלב הבא בהתפתחות המוזיקלית של אברהם היה במרחב 'התחנה' שהעמידה הרשות המקומית עבור אמנים צעירים ומוזיקאים בבית ויצו בעיר. שם הוא פגש את איתמר ורדי ונעם מויסה – שניים שלהם חלק גדול בעיצוב הזהות המוזיקלית שלו. "היינו קבוצה של מוזיקאים צעירים שיצרה, נחשפה לתכנים ועולמות ההיפ הופ, ובאותה תקופה כבר כתבתי שירים וגם הופעתי בעיר בבמות שונות של מיקרופונים פתוחים, וכל הזמן ניסיתי להמשיך להתפתח ולנסות להתמקצע עוד ועוד".
את שירותו הצבאי עשה בבסיס חיל האוויר במצפה רמון, בתקופה מאתגרת בחייו, במהלכה אביו נפטר: "מצד אחד כבר הכירו את המוזיקה שלי בפלטפורמות יוטיוב ופייסבוק ומנגד חוויתי לא מעט משברים אישיים, מורכבויות בבית הוריי והמשכתי לכתוב תוך כדי שאני בסערת רגשות, תקופה חשוכה עם רגעי שבירה ומחשבות לא טובות. אמרתי שאצא מזה רק דרך הכתיבה".
"בא לי כבר לראות את אלוהים (אני מניח שאתם יודעים) לא בקטע של למות"
באותה תקופה כתב לגסה את השיר: "בא לי כבר לראות את אלוהים" עם המילים – בא לי כבר לראות את אלוהים (אני מניח שאתם יודעים) בא לי כבר לראות את אלוהים (אני מניח שאתם יודעים) לא בקטע של למות בקטע של אמור לשבת לדבר איתו כי בא לי לשנות את הדברים (אני מניח שאתם יודעים)." "המוזיקה והכתיבה למעשה סייעו לי לצאת מהדכדוך הכבד שאחז בי", מספר לגסה, "זה למעשה נתן לי תקווה".
עם ידיעה ברורה שהוא ממשיך לעסוק במוזיקה, החל לגסה כבר לקדם את אלבומו הראשון לקראת תום השחרור שלו. "עבדתי עם דוד מעיין ויפתח נאור אחרי שהם נחשפו לטקסטים שלי ובגיל 21 כבר שוחרר לאוויר אלבום הבכורה שלי 'מה זה בכלל', שבו גם כתבתי שיר לאבי ז"ל. לא ברור לי מאיפה הכוחות להוציא לפועל פרוייקט כזה, בגיל כל כך צעיר, אבל אני מאוד שמח שעשיתי את זה וגם היום אני מקבל פידבקים מאנשים שמתחברים אליו ולתכנים שבו. גם היו הרבה הופעות אחרי שהוא יצא והקהל התחבר מאוד".
בעשור בו הוא פועל ב'תעשייה', לגסה, ממשיך לפרוץ גבולות דרך שיתופי פעולה מגוונים עם אמנים מובילים. בין היתר, עם להקת שאזאמאט ב"אקווריום", שיתף פעולה עם טדי נגוסה ב"כלום לא יעצור אותי", "יותר מדי נחמד איתם" ו"לנוע לנוח", והביא את האנרגיה שלו גם לצד רביד פלוטניק, עם אקו ב"לילה ויום" ועם ג'ימבו ג'יי ב"במקום בו אני גר". בשיתופי הפעולה האלה, לגסה הצליח לשלב בין פואטיקה חדה, ביטים קצביים וזרימה ייחודית, כשהוא מדבר בשפה שמדברת לקהלים רחבים, לסצנה ולמוזיקה עצמה, וביסס את מעמדו כראפר מגוון ומשפיע.
"רציתי שיבינו מאיפה באתי באמצעות השירים"
"קונו", האלבום השני של לגסה מציג באופן טבעי את הצעד הבא במסע האמנותי שלו ומראה התפתחות ברורה ומתבקשת מהאלבום הראשון. באלבום לגסה מרחיב את הסאונד שלו, מלטש את הטכניקה ומכניס נגיעות של סגנונות שונים, כולל השפעות מהתרבות היפנית שהוא מחובר אליה מילדותו, מהרגע שנחשף לסדרות אנימה. האלבום עוסק בנושאים אישיים ועמוקים – התמודדויות, תחושות פנימיות, והחיפוש אחר משמעות בעולם מורכב – ומציג ראפ עם עומק רגשי שמצליח לגעת בקהל באופן אותנטי. לצד שירים באנגלית ובעברית, יש גם שיר ביפנית, שמראה את האומץ שלו לחדש ולשבור גבולות, ולשלב בין סגנונות ותרבויות שונות וכן השיר "תודה רבה" אותו הוא מבצע עם רביד פלוטניק, אמן שאליו הוא מחובר בעבותות – כולל סדנת אמן מיתולוגית שבה השתתף. האלבום לא רק מחזק את מעמדו בסצנת ההיפ הופ המקומית, אלא גם מראה שהוא אמן שמוכן לקחת סיכונים יצירתיים ולספר את הסיפור שלו בדרכו האישית.
האלבום שוחרר לפני כשנה לא לפני שעבר מסלול מטלטל, עם קורונה ודחייה של כשנה וחצי בעקבות מלחמת חרבות ברזל וה-7 באוקטובר, "רציתי שיבינו מאיפה באתי באמצעות השירים", מסביר לגסה, "להכניס את האווירה של האנימה, אווירה של סרט עם התבוננות פנימית ותהליכי ריפוי שעברתי לאורך שנות העבודה הרבות על האלבום הזה. בדרך גם למדתי במכללה על אותם תהליכי ריפוי וטיפול וחווינו אינספור עליות וירידות עד ש'קונו' יצא. אבל ברגע שזה היה צריך לקרות זה קרה, מדוייק יותר, נכון יותר ועם הויז'ן שרצינו להביא ולשמחתי הוא דיבר יותר לקהל מבחינת חשיפה ונגישות".
• מה הקטע עם היפנית?
"בתור ילד התחברתי מאוד לז'אנר הזה בסדרות ילדים שמאופיינות בסגנון ציור ייחודי, עלילות מורכבות ודמויות עם רגשות ותגובות מוגזמות או דרמטיות. הן נוגעות בצורה סופר עמוקה בהיבטים של הנפש והעניקו לי השראה רבה וגם אמונה ותקווה, בזמן שקולי לא נשמע כילד, כשלא ידעתי להתבטא וחשתי בלתי נראה. הדמויות משכו אותי ולימדו אותי המון ובאלבום החלטתי לשיר שיר עם מילים ביפנית".
"יש משהו מאזן שחוזרים לעפולה אחרי עבודה במרכז"
לאורך כל שנות ההתפתחות שלו, לגסה בחר להישאר בעפולה, ולא לעבור למרכז ולהתמקם בתל אביב, שם המרחק מהבמות הגדולות והזירה המוזיקלית קטן הרבה יותר. נראה כי ההחלטה המודעת הזו משקפת את ההכרה שלו בשורשים, את ההבנה שהמקום שבו גדל עיצב את מי שהוא, ואת הרצון ליצור מוזיקה שמגיעה מהאמת הפנימית שלו ולא מהצורך להתאים למרכז: "יש משהו מאזן שחוזרים לעפולה אחרי עבודה במרכז", הוא אומר, "לי זה מרגיש להישאר עם הרגלים על הקרקע, לזכור מאיפה התחלתי. כמובן שרצו מחשבות לעבור למרכז העשייה בסצנה שלי, למקום שבו הופעות יהיו זמינות לי, אבל עשיתי את הבחירה שלי ואני שלם איתה, גם המשפחה שלי חשובה לי בהקשר הזה. זה דורש להתאמץ ולהתכוונן, לנסוע המון במהלך השבועי למרכז, אבל אני עושה את זה וזה שוב – מרגיש לי הכי נכון".
• היית רוצה לקדם מרחב מוזיקלי בעיר מגורייך, ברוח המוזיקה שלך?
"ראשית אני אשמח שהמוזיקה שלי תיחשף עוד ועוד בקרב קהל בישראל, ויש לי גם חלום קטן אישי שלי שזה יקרה גם ביפן, אולי אפילו בהופעה שם וזו תהיה בכלל סגירת מעגל. גם ברמה המקומית אני אשמח ליצור פה עם הדור הצעיר ויש כמה אפשרויות על הפרק וכולי תקווה שהם יתממשו לכדי עשייה בקרוב".
• לסיום: אם לא היית מוזיקאי – איפה היינו פוגשים אותך היום?
"ככל הנראה בעולמות הריפוי, הצילום והקולנוע".
← אברהם לגסה יופיע ב-25 לחודש הקרוב במועדון "המרץ" בתל אביב →